זה מדהים.

אתה חי במדינה מתקדמת, ארץ של הייטק, כלכלה חופשית, land of the free, home of the brave.

ובכל זאת אפשר במחי מכתב אחד ירוק לקחת אותך מהמשפחה שלך, ממקום העבודה שלך, מהחיים שלך

ולצפות שתהפוך ברגע לחייל.

ואז, במחי טלפון אחד, הם מחזירים אותך לחיים שלך, מודיעים לך שהכל נדחה, על המועד החדש תבוא עוד פתקית ירוקה, והכל בסדר.

כל הסאטירות שבעולם, כל המ.ק. 22 והגבעת חלפון, לא מתקרבות בכלל לתאר את מה שכל מילואימניק יודע ומרגיש.

זה מדהים.

אז, אם לצטט ישיש שכותב יפה, שיילכו להזדיין.

אני אקרא לי קצת ז'ק פרוור:

שמתי מצנפתי בכלוב

ובצאתי היתה הציפור על ראשי.

"מה זה

כבר לא מצדיעים?"

שאל המפקד.

"לא

כבר לא מצדיעים!"

ענתה הציפור.

"אה כך

סליחה, חשבתי שמצדיעים"

אמר המפקד.

"בבקשה, אין דבר, כל אחד עלול לטעות!"

אמרה הציפור.

 מצטער, זה עוד לא עבר לי…