אני בעד חברות. אני אוהב חברות…

תעצמו את העיניים… צבעים עזי מבט, תכלת מסנוורת ירוק בוהק, שפריץ-שניים אדום, שלולית בז'. איפה אנחנו?   בקיבוץ. אתם יודעים – לכל חבר יש פיסת דשא לפני הבית. ואתם ודאי מכירים את הפתגם – הדשא של השכן ירוק יותר. אני הייתי מקפיד על זה – שהדשא של השכן שלי תמיד יהיה ירוק יותר. למה לפחות כלל אחד בחיים, לפחות אחד, רציתי להחזיק אחד לאחד כמו שאומרים. שלא ידמה לי שאני שואף למשהו שיש לשכן שלי, לא לא. הדשא של השכן שלי ירוק יותר. נקודה.

מה הייתי עושה?  הייתי מצהיב את הדשא שלי. איך הייתי עושה את זה?  לא פרוייקט מי יודע…  הייתי מצמיא אותו. אז הדשא שלי נהיה מה שנקרא צהבהב ושרוע, והדשא של השכן שלי מה-זה ירוק – שחור. הוא היה משקה אותו, מדשן אותו, היה עושה לו את הציפורניים, אתה יכול להגיד. כל עשב היה עומד אצלו דום מתוח שפיץ דוקר את הכחלחלה. ואצלי מה שנקרא soft version באנגלית, גרסה רפויה, רכה, ירקרק ושרוע. אבל מה – הייתי יוצא מהבית לעת ערב, הייתי מסתכל על הדשא שלי, הייתי מסתכל על הדשא של השכן שלי והייתי מבסוט. הדשא של השכן שלי ירוק יותר, אשכרה. אני בסדר לפחות בכלל אחד.

ככה עברו עליי איזה יומיים-שלושה של אושר. תראו מה זה חברות…  הדשא שלי נהיה צהבהב עד צהוב עד חום. וזה התחיל לדקור בעיניים של השכן שלי, חבר מסודר מהשורה. פתאום הדשא שלי נהיה כמו איזה פצע. בא אליי יום אחד ואומר לי: "מאיר, תראה איך הדשא שלך נראה. לא צבע, לא צורה. זרוק עליו טיפת מים, גרגר דשן כימי, תראה איך הוא…" והוא ככה צובט לי בלחיים, חזק, מתכוון להגיד "תופס צבע". אני מוריד לו את הידיים מהלחיים שלי, ואומר לו: "לא, בני, אני עושה את זה בכוונה". פותח עליי זוג עיניים: "מה, אתה חוסך במים?". אני אומר לו: "בני, אני חוסך במים? אתה מכיר אותי – אני מזל דגים. אני לא נרדם בלי קלטת עם פכפוך מים חיים ונוזלים מהלבנון. לא, אני רק מקפיד שהדשא של השכן שלי יהיה ירוק יותר".

עכשיו ראיתי איך האישונים שלו גדלים מרוב זעם. תראו מה זה חברות… אני מבין למה הוא התרגז כל-כך. למה אני הייתי בכלל הזה כמו שצריך –  הדשא של השכן שלי ירוק יותר. אבל את בני, חבר מן השורה, העפתי מהכלל הזה. למה הדשא של השכן של בני תמיד צהוב יותר עד חום. ופתאום חבר מהשורה מוצא את עצמו מחוץ לכלל. זה לא מרגיז?  מה-זה מרגיז. הוא גם מתעב חריגים בינינו. "תשקה את הדשא!". אני אומר לו: "לא". אז הוא אומר לי: "מה אתה נורמלי?". אני אומר לו: "לא… מה אתה חושב שאני לא נורמלי להיות נורמלי?  אני לא נורמלי!".

אז ככה, כמו שאני מבסוט מההברקה שלי, ותודו שזה הברקה, בני יוצא לי מהתמונה כמו שאומרים. אולי דקה, אולי שתיים עברו, טלפון מהמרפאה – "תבוא דחוף!". אני בא. כל וועדת בריאות, שני נציגים מהמזכירות, שניים בלבן שלא הכרתי. אומרים לי: "אתה רוצה להתאשפז או משהו?". אני אומר: "מה?". אומרים לי: "השכן שלך אומר, שאתה אומר, שאתה לא נורמלי". מסתכל עליהם ככה, "נכון… מה, אתם חושבים שאני לא נורמלי להיות נורמלי? אני לא נורמלי!  מה, אם לשקר זה נורמה, אני לא נורמלי. אם לגנוב זה נורמה, לא נורמלי". אל תסתכלו עליי ככה, לא שאני צדיק כזה, זה רק בשביל לסבר את האוזן.  "אם לשים מסכה על הראש, להיכנס לחדר אטום, לחכות שייפול עליך טיל זה נורמלי… אני לא נורמלי!". אני מסתכל עליהם, עוד צועק את זה אפילו, והם רק שמעו מסיכה, רמזו לשניים בלבן, ואני שקעתי – זה מה שאני זוכר, את הרמז הזה לשניים בלבן –  ואני שקעתי בערפל ענוג ורדרד מתקתק נעים חסר הכרה, כמו שאומרים.

התעוררתי במוסד לשיקום. ולא היו לי ימים יפים בחיים כמו הימים שביליתי במוסד לשיקום. אפשר לומר עשיתי חיים משוגעים. כל-כך טוב שחשקה נפשי לצאת, לראות אם זה באמת זה לפני שאני פה חותם קבע. עשיתי את עצמי שפוי – גם כן לא פרוייקט מי-יודע-איזה.

הלכתי למבדקי שפיות. שואלים אותי בין היתר "כמה זה?", ומתחילים לרטט לי אותה. חשבו שתפסו פראייר. אני מתרטט עם זה לתפוס יציבות, כי משהו בפיסיקה אני עוד זוכר, אבל לא כל-כך הצלחתי אז זרקתי ניחוש – "שלוש נקודה שבע". מסתכלים על האצבעות שלהם ואומרים: "ואללה, קרוב".

(סיפור מאת מאיר אריאל, שסופר בגרסאות שונות בהופעות שונות פעמים רבות ומשונות והצליח – ועדיין מצליח – להעלות חיוך על שפתיי בכל פעם… לבקשת רבים שביקשו.)

* * *

ובנימה משעשעת זו אני נוסע לחפש לי מעט שפיות. תיכף אשוב.