סיני, רשימת מצאי

 


לא שככו עדיין הדי הפיגועים בסיני, וכבר מתחילים החישובים – מתי יחזרו הישראלים לסיני.


לפי הסקר באתר "המדריך השלם לסיני" זה עניין של שנה-שנתיים. לדעתי, עד פסח כולם כבר ישכחו.


 


הרבה שאלו אותי "למה אתה צריך את זה?", כששמעו שאני נוסע/נסעתי לסיני, וזה עוד אפילו לפני הפיגועים. ובכן, מי ששואל שאלה שכזו ברור שלא היה מעולם בסיני; אחרת, לא היה שואל.


 


ובכל זאת, סתם ככה, בשבילי יותר מאשר בשבילם, הנה לפניכם סיני – רשימת מצאי:


 



 


 


דברים שתמצא רק בסיני


 


שקט – משהו שלא ניתן להבין עד אשר הגעת ממש לחוף בסיני. השקט הזה לא דומה לשום דבר אחר. לא תוכל למצוא אותו אפילו בגני העדן האקזוטיים של העשירים והמפורסמים. זהו שקט נינוח, מלטף, מרפא. שעה אחרי שעזבת את ישראל הדחוקה, המיוזעת והלוחצת, אתה מוצא את עצמך עוצם עיניים, מריח את החול והים ו… שקט. שקט ששווה מליונים ועולה כמה לירות. שקט של סיני.


 


זמן – הזמן בסיני לא דומה לשום זמן אחר. בסיני משתמשים באותן יחידות מידה (שניות, דקות, שעות), אבל מתכוונים למשהו אחר לגמרי. בעצם, לא מתכוונים לכלום. הכל מגיע כשהוא מגיע, קורה כשהוא קורה. בלי התחייבות, בלי לחץ, ואם התפספס אז לא נורא. מה כבר קרה?  דוגמה: אתה מזמין קפה באחת בצהריים, בודק באחת וחצי לראות מה קורה ונרגע ("עוד כמה דקות זה יוצא"), בערך בשתיים אתה מבין שקפה כבר לא יגיע היום, אז אתה מזמין מחדש, וחוזר חלילה. בסוף הוא מגיע. בינינו, מה כבר קרה אם הוא איחר בשעה?   כלום. אתה עדיין נהנה מהשקט (ע"ע) הזה, שמגיע תמיד בזמן ונשאר כל הזמן.


 


שלום – תיכף חוגגים עשרים שנה להסכם השלום עם מצרים. בגין, קרטר וסאדאת הם הסטוריה ישנה ועמומה. איך מתבטא הסכם השלום הזה בחיי היומיום שלנו (פרט לכך שלא קוראים לי לעשות מילואים בגבול עם מצרים)?  הוא לא. "שלום קר", קוראים לזה המומחים, "שלום אינטרסנטי". ובכן, על החוף בסיני השלום הזה קורם עור וגידים. רק בסיני אתה יכול לראות מצרי, בדווי וישראלי מבלים ביחד, מתחברים, שומרים על קשרי ידידות ארוכי זמן, הופכים לסתם שלושה אנשים, בלי הבדל דת, גזע ולאום. נכון – החיילים המצרים המוצבים בסיני עדיין עוינים (את כל העולם, אגב, ולא רק אותנו). אבל, בינינו, אם היו מציבים אתכם בחור חם ורחוק כמו סיני, לא הייתם עצבנים ולא אדיבים?


צריך לרדת לסיני כדי לראות מה זה שלום, ולדמיין איך יכול יום אחד להיראות המזרח התיכון.


 


ישראלים אדיבים – מי שמגיע פעם ראשונה לאחד מהחופים מגלה הפתעה נעימה: לסיני מגיעים ישראלים אחרים – שקטים, מנומסים, חביבים (זה לזה וגם למקומיים). רוב בעלי החושות "רושמים" למבקרים הישראליים על החשבון את האוכל והשתייה והלינה, ונראים כלל לא מוטרדים שמישהו "ישכח" או יברח (אנקדוטה קטנה: אפילו בליל הפיגוע, בלב הפאניקה והבלאגן, מיהרו כולם קודם כל להסדיר את החשבון שלהם אצל בעל החושות, ורק אחר-כך לנוס כל עוד נפשם בם לכל כיוון אפשרי), מאפשרים להזמין מראש חדרים וחושות, ומעל הכל סומכים על הישראלים ונהנים מהביקורים שלהם. על החוף אפשר להתבלבל ולחשוב שלא מדובר במלח הארץ אלא באוסף של תיירים אירופאים תרבותיים – מקשיבים למוסיקה של המקומיים, מבקשים כל דבר בנימוס וזוכרים להגיד "תודה", סובלניים. לראות ולא להאמין. כל אלו שמבכים את הנוער-נוער-נוער, מוזמנים להיזרק על איזה חוף ברצועה המדהימה של סיני, ולגלות מחדש את מיטב בנינו.


 


מחזות סוריאליסטים הזויים ובלתי מתקבלים על הדעת – מבחר דוגמאות מייצג מהביקור האחרון: רק בסיני אפשר להגיע בערב לזולה המרכזית לארוחת ערב ולמצוא שלט המכריז: "היום דגים טעימים ביותר";  רק בסיני מתלווה אליך לנסיעה במונית קצין צבא המוביל בבגאז' ארון; רק בסיני מקבלים כרטיס אשראי בכל מקום, אבל ברגע שצריך לשלם המכשיר מקולקל/אין חשמל באיזור, ואתה מוצא את עצמך משלם במזומן; רק בסיני "כביש החוף" עובר ממש על החוף, מטר בערך מהמים, והוא סלול בדיוק – אבל בדיוק – עבור רכב אחד, לא יותר, לא פחות, על המילימטר.



 


 


דברים שלא תמצא בסיני


 


פיתוח וקידמה ישראליים – אם משהו אחד טוב יצא מהשלום הזה (ע"ע) עם מצרים, זה העובדה שמדינת ישראל לא שולטת בסיני. ולכן כל מה שקרה לאילת – הפיתוח המוגזם, המלונות הגדולים והמנוכרים, הטיילת הארוכה והמכוערת – נמנע מרצועת החוף של סיני. אף אחד לא הרס, החריב, פיתח, גידר, זיהם, לכלך או עשה כל פעולה אחרת שמפרנסת עונות שלמות של "בולדוג" ודומיה. זה מוזר לגלות כמה זה עושה לך טוב לראות חוף בתולי שהבנייה עליו היא במרחק הגיוני ומשתלבת עם הנוף (וזה בלי חוקי עזר עירוניים או סנקציות ממשלתיות… סתם הגיון בריא), אתרי צלילה ריקים ללא חנויות, סוכנויות ושאר מרעין בישין, דרכי עפר שלא נסללו כדי לא להרוס את הנוף המדברי המדהים שהן עוברות בתוכו. בקיצור, הגבול הצר הזה בין המדינה של אריק, סילבן וביביהו לבין סיני הוא כל ההבדל בסיפור הזה. לתשומת לב תושבי אילת (רמז: לא הפטור ממע"מ יחזיר אותנו אליכם) ותושבי הכנסת.


 


התקשורת – אין עיתונים, אין רדיו (אלא ברגעי משבר רציניים, כפי שלמדתי בליל הפיגועים), הסלולרי לא קולט (לפחות הסלולרי שלי, ולפחות בחופים אליהם אני מגיע). בקיצור, לטוב ולרע (רוב הזמן לטוב, למעט במקרה של התקפת טרור כפולה), אתה מנותק. מנותק מהבית, מנותק מהעבודה, מנותק מהחדשות, מנותק טוטאלית. מעטים הם המקומות שמעניקים לך תחושה כזו, של הקלה וחופש, הרחק מאימי התקשורת העוינת.


 


לחץ – זה כנראה שילוב של כל מיני גורמים כמו המחסור בתקשורת (ע"ע), הזמן (ע"ע) המיוחד של סיני, השקט (ע"ע), אבל כמה דקות אחרי שהגעת אל חוף יעדך, וכבר אתה מרגיש כאילו מישהו הסיר את העול שעל כתפיך. אתה מרגיש שוב נער, כנראה משום שלרגע (שנמשך לאורך כל החופשה) אין לך כל אחריות, אין צורך בהחלטות מסובכות (אלא אם כן ההחלטה אם להזמין סחלב עם או בלי שוקולד היא החלטה מסובכת בעיניך), אין מה למהר, אין מה לאחר, כלום. ראיתי יותר מפעם אחת אנשים תשושים, לחוצים, קשים הופכים רגועים, מחייכים, מלאי אנרגיה תוך דקות ספורות של סי אנד סאן תוצרת סיני. כמו שכבר אמרתי, צריך לנסות ולהתנסות כדי להבין.


 


 


בקיצור, סיני ורק סיני היא אי של שפיות בלב הבלאגן שאנחנו שותפים לו. לא פעם ולא פעמיים נסעתי לשם לחפש את שפיותי, ומעולם לא התאכזבתי. אפילו לא הפעם.  


בינינו, סיני היא המקום הכי נורמלי במזרח התיכון. מי שחושב אחרת ברור שלא היה מעולם שם; אחרת, לא היה חושב אחרת. אני יודע שאני אחזור לשם, במהרה בימינו.  עניין של שנה-שנתיים.  אולי אפילו עד פסח.  


 





 


 


נ.ב. בעקבות ההצעה המגוחכת של שר הרווחה (הפרטית שלו), זבולון אורלב, לשלול זכויות ופיצויים ממי שמסכנים עצמם, סקרתי את רשימת האזהרות של משרד החוץ והבנתי: אין לאן לנסוע. צריך להישאר כאן. כן.


 


אבל אז נזכרתי שכאן הרבה יותר מסוכן – בכל רגע נתון יש עשרות התראות שונות על מחבלים מתאבדים, מטענים ומכוניות תופת, ומשרד הבטחון ממליץ לישראלים לא לצאת את גבולות הקו הירוק (אגב, האם השר אורלב מתכוון למנוע פיצוי גם מאותם אלה, המפקירים את בטחונם האישי ובטחון משפחותיהם בכך שהם מתגוררים בשטחים, ומאלצים את המדינה לממן את הגנתם, תוך שהיא מסכנת אזרחים חפים מפשע כמוני, העושים (עדיין) מילואים?).


 


בכל אופן, אצלנו תמיד אומרים שאסור לתת לטרור לנצח. ועובדה: אף אחד לא הדיר את רגליו מדיזינגוף סנטר אחרי הפיגוע, או נמנע מלנסוע בקו 5 (עשר שנים חלפו כבר…  מדהים איך הזמן חולף, אבל הזכרון נשאר), או הפסיק לאכול במסעדת מקסים או לבקר בירושלים בכלל.


אז מה השתנה?  כלום. ותחשבו על זה!  (מומלץ, אגב, לחשוב על העניין מעל איזה סחלב "רציני" בזולה של חמדי, אי שם בחוף sondos, אל מחש, סיני).


 


 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s