רץ למרחקים קצרים

 


אחד הסודות השמורים ביותר בנוגע אליי הוא שיותר משאני אוהב מוסיקה, אני אוהב לכתוב. אולי בגלל זה לכתוב על מוסיקה זה פתרון נפלא בשבילי. אבל לא רק על מוסיקה אני כותב. אני כותב על הכל, כל הזמן. למען האמת זה לא סוד מי-יודע-כמה גדול. אפילו בבלוג הזה ממש יש לינק לכל מיני שירים וסיפורים קצרים שפרסמתי באתר "במה חדשה".


 


שירים וסיפורים קצרים – זה מה שאני כותב. תמיד הגדרתי את עצמי כרץ למרחקים קצרים. מעולם לא עניין אותי לכתוב משהו ארוך, כמו רומן. למען האמת, גם כשאני קורא אני מעדיף דברים קצרים, מרוכזים, אינטנסיביים. קשה לי לצלוח ספרים ארוכים, טובים ככל שיהיו. מאידך, שיר טוב, סיפור קצר, אפילו ספר קצר ומרוכז – אלה יכולים לעשות אותי מאושר עד אין-קץ, ואני חוזר וקורא בהם והופך בהם ומתעמק בהם שוב ושוב ושוב.


 


ובכל זאת, תמיד הפריעה לי העובדה שאני מתמקד במרחקים קצרים. כן, אני המבקר הכי קשוח של עצמי, ושוב ושוב אני מתחבט בשאלה למה. אולי כי אין לי סבלנות, אולי כי אין לי אורך רוח, אולי כי אני משתעמם בקלות… אולי. לא מצאתי עד היום תשובה, ולמען האמת לא מזמן גם הפסקתי לשאול. טוב לי ככה. אני מחזיק את השיר או הסיפור בראש, משתעשע בהם תקופה, עורך מוחק ומשנה, ואז – ברגע אחד של אורגזמה יצירתית – מקיז אותו על המחשב. גם על המחשב אני עוד עושה שינויים ושיפורים, תוספות ואילתורים, ולבסוף אני נותר עם יצירה חדשה. פלא של ממש.


 


פלא גדול מזה נגלה אליי בסוף השבוע שעבר, כשפתחתי את מדור הספרים של עיתון יום שישי ("ידיעות אחרונות", באופן מפתיע ולא שגרתי), וגיליתי שם וידוי של לא אחר מאשר רוני סומק, יקיר הבלוג, על עצמו ועל הדרך שבה הוא כותב. וכך מעיד על עצמו המשורר האהוב עליי ביותר:


 


"אין לי סדר יום קבוע.


אני לא כותב פרוזה, ולכן לא צריך משטר עבודה נוקשה.


משורר בעיניי הוא כמו רץ למרחקים קצרים.


אני לא קם בבוקר ואומר: היום אכתוב שיר. אני כותב כשאני מרגיש צורך לכתוב.


את השיר אני כותב קודם בראש, ואז אומר אותו לעצמי. ויש רגע מסוים שבו אני מרגיש: צריך להוציא אותו מהתנור ולהעביר אותו לנייר.


כשאני מתחיל לכתוב, תמיד נוספות שורות שלא חשבתי עליהן קודם, עוד זווית ראייה, עוד מטאפורה, עוד נגיעה…".


 


קשה היה לי להסתיר את החיוך שעלה על פניי כשקראתי את זה (ואני מנצל את הבמה הזו כדי להתנצל בפני יושבי קפה Jolie בנחלת-יצחק, אם חיוכים בלתי-מוסברים של אדם שישב לבד, שתה קפה ועלעל בעיתון הטרידו את שלוותם…).
מיד נזכרתי בשיר שכתבתי די מזמן, וחיכה להזדמנות הזו ממש כדי לצאת החוצה לאוויר העולם החופשי.


 


מוקדש לרוני סומק, שתמיד מצליח לעורר בי יצירתיות.


 


 


 


 


אני


רץ למרחקים קצרים.


מכור למגע המחשמל


של כובד משקל הרעיון


המתנתק מהאדנים.


 


עכשיו


להרים את הראש,


חזה קדימה.


ההשראה בוערת בפנים,


מבקשת להאיץ,


לפתח.


 


אני אומר לעצמי


על פה


את כל המלים שיכולות


לקחת אותי


קדימה;


הן ניגרות ממני


כמו זיעה.


 


ואני כבר יכול לראות


את קווי הסיום,


שורות-שורות על הדף החלק;


איך אני קורע את חוט


המחשבה;


מסיים ורץ אל


הקהל.


 


בפוטו-פיניש כבר יראו


שיר.


 



מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s