["אמא מתה היום. או אולי אתמול, אני לא יודע. קיבלתי מברק מהבית: 'אמא נפטרה. ההלוויה מחר. שלך בנאמנות'. זה לא אומר כלום. אולי זה היה אתמול."]

במלים האלה ממש נפתח "הזר", ספרו יוצא-הדופן של אלבר קאמי.

זו אחת הפתיחות המפורסמות ביותר בתולדות הספרות המודרנית. אתמול היה לקאמי יומולדת (ותודה ל-YNET על התזכורת), ומיד חשבתי על צירוף המקרים.

כי אתמול ביליתי את מרבית היום בהקשבה ל-Peel Sessions של הקיור, אחת הלהקות האהובות עליי ביותר.

ג'ון פיל, האיש והאגדה, נפטר בשבוע שעבר, ופתאום אתה מרגיש אשמה שלא הסבת מספיק תשומת לב למפעל חייו המדהים.

בקיצור, הגרסאות האלטרנטיביות מ-1978 של השירים היותר פָּאנקים של הקיור – שכמו תמיד אצל פיל הרגישו מספיק נוח להקליט דברים שלא יקליטו לעולם במקום אחר ובזמן אחר – פשוט נפלאות, וזו של Killing An Arab לטעמי עולה אפילו על גרסת האלבום (Boys Don’t Cry, 1980). יופי של צירוף מקרים, אה?

מה, עוד לא הבנתם?   Killing An Arab הוא הומאז' נפלא של רוברט סמית ל"הזר" של קאמי, ועוד יותר מכך לגאונות שבה קאמי מצמצם ב"הזר" את המעשה החשוב ביותר והנורא ביותר בחייו של מרסו, גיבור הסיפור – רציחתו של ערבי שאותו לא הכיר – לאפקט הידוע לכל והבנאלי של חום השמש המכה אותו בתקיפות, ברגע הקריטי ביותר:

"I can turn and walk away

or I can fire the gun

Staring at the sky, staring at the sun

 Whichever I choose, it amounts to the same

 Absolutely nothing

 I'm alive, I'm dead, I'm the stranger

Killing an Arab."

כל אחד יכול לרצוח, טוען קאמי בספרו, כמו שכל אחד יכול להתאבד. מה שחשוב זה להבין את האבסורד, שמה שאתה עושה לא משנה כלום בעצם. האקט של הרצח איננו אקט של גיבור; מרסו גיבור כי הוא לבסוף הבין.

כלומר, צירוף המקרים הזה שהחלטתי לספר עליו כאן לא ממש מעניין. מעניינת היא ההבנה שזה בסך-הכל צירוף מקרים, שני דברים שקרו להם ככה סתם, בסמיכות. כל השאר זה סתם קישור רגשי אסוציאטיבי פרטי (או בראשי-תיבות: קראפ).