אז, לשם שינוי, השמועות על מותו של ערפאת היו די מדויקות, גם אם היו מעט מוקדמות.  

ברוך שפטרנו מהאויב הגדול ביותר של מדינת ישראל (ואולי גם של המדינה הפלסטינאית).

ברוך שפטרנו מזקָנו של זה.  

ברוך שפטרנו מהזָקַן ושאר הסממנים הדי דוחים אם כי די הולמים את מי שהרג, גנב, רימה ושדד – את מיטב בנינו, את מיטב כספינו, וגם את מיטב בניהם וכספם של בני עמו. 

כמה פאתטי לראות שמלך התכסיסנים, הטקטיקן הגדול, השורד הבלתי-מנוצח, הגיע בסוף הדרך למות מוות רגיל ושגרתי, מחובר למכשירים בבית-חולים, ככל אדם (שיש לו כמה מליונים מיותרים, כדי לממן את ימיו האחרונים בבית-חולים יוקרתי בפאריס). 

ומי יתגעגע לדוד יאסר?   נראה לי שאף אחד. אחרי הצגות הבכי והגעגועים, אחרי הטקסים והנאומים, במבחן ההסטוריה לא יישאר מהאיש דבר. כי יאסר עראפת לא מת כשאהיד, לא מת כחייל גיבור, לא מת כמדינאי דגול. יאסר ערפאת מת עלוב ובודד, וכל מה שהשאיר אחריו הוא… סוהא.