השליטים שלנו הם הטרגדיה שלנו*

 

"…לא היה, לא היה

סוס לבן, נסיכה ביער.

לא היו אגדות מעולם – היה רק חלום.

 לא באושר, אך עד היום

 לא היה, לא היה שלום..."



ערפאת ונתניהו בעקבות החתימה על הסכם חברון, במסגרתו
נמסרו חלקים בעיר לשליטת הפלסטינים.
(צילום: איי.פי.)


 



על בסיס ראיות רשמיות, קובעת ישראל שברשותו של יאסר ערפאת סכום של 1.3 מיליארד דולר. את הסכום המדוייק לא ניתן כמובן לדעת, אך יש הטוענים כי מדובר בכמה מיליארדים טובים של דולרים, שמנהיג העם הפלסטיני קיבל, גבה והשיג, בדרכים שונות, מאז הקמתו של אש"פ בשנת 1964. הונו ה"אישי" מתבסס, כמובן, בעיקר על כספי סיוע, שבמקור יועדו לקופת הרשות הפלסטינית, ואשר הפכו לרכושו הפרטי של הראיס.


 


במקומות שונים (ביניהם "תיק דבקה" המשעשע) נרשם שסוהא ערפאת דרשה, בתמורה להסכמתה לנתק את בעלה ממכונות ההחייאה, כי הרשות הפלסטינית תשלם לה כשני מליון דולר לחודש, בהתאם למה שקיבלה מבעלה בשנים האחרונות. נשמע לכם מוגזם?  בכלל לא. לפי "60 דקות", תוכנית התחקירים האמריקאית, יאסר ערפאת העביר מדי חודש 100 אלף דולר לחשבון פרטי בפאריז, שם מתגוררות אשתו ובתו. חיי התענוגות של סוהא בפאריז הן נושא לשמועות רבות בעולם הערבי – לפי מקורות ערביים, סוהא ובתה מתגוררות באחד המלונות היוקרתיים ביותר בבירה הצרפתית, שם עומדת לרשותם של סוהא ואנשי פמלייתה קומה שלמה, והיא נוהגת לבלות תדיר במסעדות פאר ולרכוש תכשיטים ובגדי מעצבים בבוטקים היוקרתיים ביותר.  


 


YNET דיווח אתמול על המצב הפיננסי הקשה של הרשות (סורפרייז, סורפרייז!) לצד חגיגות ה"פנסיה" של סוהא. אם תרצו, זו ה-טרגדיה של העם הפלסטיני. וזו גם טפשותו. כמו רוב מדינות העולם הערבי, האזרחים גוועים ברעב, מתבוססים בעוני, סרחון ובערות, בעוד המנהיג נהנה מחיי רווחה ברמה בלתי-נתפסת. אמנם במקרה של יאסר ערפאת, שהעביר את רוב חייו במסתור, במנוסה או גרוע מכך במוקטעה ההרוסה, קשה לומר שהראיס נהנה ישירות מהכסף הרב שצבר, אך במקרה שלו אשתו ובתו דאגו (וידאגו) לבזבז את הכספים היקרים שהעולם המערבי העביר לטובת הפלסטינאים בארבעים השנה האחרונות ללא כל רגשות אשם.


 


מה אפשר היה לעשות לטובת ארבעה מליון (?) פלסטינאים רעבים ואומללים בשטחים בעזרת מיליארד דולר?   הלב נחמץ כאשר חושבים על זה. לבטח אפשר היה לסיים את מעגל הייסורים שסחף אותנו ואותם לתוך שנים של מלחמה וטרור, כאשר המנהיגים משני הצדדים מאשימים את הצד השני במצב האומלל אליו הדרדרנו. אפשר היה לשקם את הערים ההרוסות, לוותר על מחנות הפליטים, להקים בתי ספר, אוניברסיטאות, גני ילדים, בתי חולים. להפוך את עזה(אזל) לעיר ראויה.


 


עצוב (אם כי לא מפתיע) לראות שבפסטיבל ההלוויה של ערפאת משתתפים גם פעילי שמאל ישראלים. גם אצלנו יש לא מעט טפשים. מוטב לומר זאת עכשיו, בגלוי (ומוטב שיאמר זאת שמאלני כמוני מאשר טפשים אומללים המפארים את הצד השני של המפה הפוליטית): יאסר ערפאת לא היה לוחם גיבור, לא היה לוחם למען השלום, לא לחם למען מטרה מקודשת, כפי שהיה נהוג פעם לצייר זאת. ערפאת היה לוחם, נקודה. הוא – בדומה ללוחמים אחרים שכמותו – הפך את המלחמה למטרה, לערך עליון, ועל מזבח המלחמה הקריב את עתידו של העם הפלסטיני, את עתיד המדינה שבדרך, את עתיד ילדיו (וגם ילדינו). הוא לא ראוי לסימפטיה, לא מצדנו ולא מצדם. הוא יותר מראוי להיקבר במוקטעה, אי של הריסות וזכרונות, מקום שהיה פעם סמל והיום הוא קבר.


 


אפשר רק לקוות, בפרפראזה על המשפט הידוע, שבמותו ציווה ערפאת לנו את החיים. לנו – לשני הצדדים, לשני העמים, לדורות הבאים. דור המלחמות, דור הגנרלים, הדור שעבורו המלחמה היתה הדרך היחידה לפתור סכסוכים – הדור הזה הולך אט-אט מן העולם. יש לקוות כי דור המנהיגים שיבוא אחריו – אצלנו ואצלם – יהיה חכם יותר, שקול יותר ומפויס יותר. יש לקוות כי דור המצביעים – אצלנו ואצלם – יהיה גם כן חכם יותר ושקול יותר. הגיע הזמן שכל צד ידאג לעצמו, וימנה לו מנהיגים שמטרתם תהיה לדאוג לבעיות שבפנים, לשפר את המצב הלאומי, ולא לתלות את כל הבעיות והחוליים באלו שנמצאים מעבר לחומה.


 


 


"…כמו חלום, כמו חלום בקיץ.


 למה לא, למה לא, למה לא יבוא כבר עכשיו


מה שבטח יבוא מחר..."


                             (מתוך אבשלום, מלים: זוהר/ענבר/חנוך/דוידזון/שיסל)


 


 


נ.ב.   בלי, חלילה וחס, לרמוז לכל דמיון בין ערפאת לאיזה שהוא מנהיג ישראלי, מושחת ככל שיהיה, האם באמת מותרים אנחנו משכנינו למזרח התיכון?  האם אין אלפים רעבים ללחם במדינה שלנו, בעוד מנהיגינו מתעשרים, משמינים ומתענגים על משמני השלטון?   אם תחשבו על זה לרגע, תגלו שגם אנחנו, כנראה, טיפשים לא קטנים. מוטב לקלוט את זה עכשיו, כי הטרגדיה הבאה, כך או כך, כבר תהיה שלנו.


 


 


* על-פי השורה "השליטים שלך הם הטרגדיה שלנו", הלקוחה, כמובן, מתוך "שיר האונס", מילים של הלל מיטלפונקט, מתוך אופרת הרוק "מאמי".


  

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s