המחזה "התאונה", כשמו כן הוא, עוסק בתאונה – תאונת דרכים שקורית לשלושה חברים בפרט, ותאונה כללית שקורית למדינה בכלל. את "תאונה" כתב הלל מיטלפונקט ("מאמי", "גורודיש", איסמעליה"), וכדרכו הוא שב להציב מראה בפנינו, מכריח אותנו להתעמת עם מה שניבט ממנה.

הפעם, כמו ב"איסמעליה", שם מיטלפונקט את המראה בפנים של הבורגנות הישראלית – השמאלנית, המצפונית, האידיאליסטית. כמובן, כל עוד זה לא נוגע לענייניה הפרטיים, שם היא מתעלמת, מתרחקת, עיוורת. מיטלפונקט מציג זה מול זה את העליונות המוסרית של השמאל הישראלי אל מול העוולות המוסריות של צה"ל בשטחים מול הרדידות המוסרית של אותם אנשים ממש בנוגע לחיי היום-יום שלהם.

הדיאלוגים של מיטלפונקט אמינים ומשעשעים. צוות השחקנים בראשות ששון גבאי וליאורה ריבלין משובח. ובכל זאת, על אף הכתיבה הרהוטה והביצוע המהודק, ההצגה מייגעת-משהו. יש משהו מכני מדי באופן שבו מיטלפונקט מחבר את האירועים, ומאכיל את הצופים במוסר ההשכל בכפית. בדרך הולך לאיבוד משהו מהמסר שמיטלפונקט ביקש להעביר, לטובת ההומור והרכות.

וחבל, כי מיטלפונקט מעלה שאלות נוקבות שראוי להעלות אותן: האם חייו של אדם אחד (נניח, יאפי ישראלי) שווים יותר מחייו של אדם אחר (נניח, סיני אלמוני)?   האם קורבן אחד (נניח, סיני אלמוני) חשוב פחות מקורבן אחר (נניח, זקן פלסטיני)?   ובעיקר – האם ה"מצפון" הוא רק עניין של נוחות, האם הוא סוג של לוקסוס?  הוא משהו שאפשר להדליק כשנוח, ולכבות שאיש לא רואה וכשזה בשקט, בבית?

יש הרבה אמת במחזה של מיטלפונקט, המון רלוונטיות.  בישראל מודל 2005 המצפון אכן הפך ללוקסוס, לכלי שאפשר להפנות אותו כלפי המתחרים/אויבים ולהתעלם ממנו כליל כשזה נוגע אלינו, פנימה. הביטו וראו איך נראים נושאי דגל המצפון הישראלי: שרי אריסון, שהקימה תנועה לשלום ואחווה, מממנת באותו כסף ממש הגנה משפטית לבעלה המטרידן; יוסף פריצקי, הלוחם למען הכפייה הדתית וטוהר המידות, לוחם בעזרת בוץ ורפש בחבריו למפלגה; שמעון שבס, שעשה ימים כלילות למען מדינת ישראל, אך מתברר שגם באותו זמן גם למען כיסו.

בשכונות המצוקה, בערי הפיתוח, באתרי הקרוואנים – שם לא תמצאו אנשים "מצפוניים". לא מעניין אותם עוולות במדינות רחוקות, מצבם של הפלסטינאים ושאר ירקות. אותם מעניינת מלחמת הקיום היום-יומית. "עניי עירך קודמים", לא?   את התייפייפות הנפש הם משאירים לאחרים, עם זמן פנוי, כסף פנוי ומצפון פנוי להובלות.

"ומה אתה עשית בשביל מדינה?"

פלאטו שרון, חבר כנסת ודמות ציבורית, מליונר, הורשע ונשפט למאסר על קבלת שוחד בחירות

("התאונה", כתב וביים: הלל מיטלפונקט, תיאטרון בית-ליסין)

– לא מעניין ההצגה הזו.

– בכלל הצגות זה לא מעניין. יש לך אולי משהו מעניין בתיק?

                                (דיאלוג בין שתי תלמידות תיכון,  במהלך ההפסקה בהצגה "התאונה", כפי שדיווחה אשתי משירותי הנשים)

את "התאונה" "זכיתי" לראות עם תלמידיו של בית ספר כלשהו. רובם ככולם סבלו מאוד בהצגה הזו. כדי להצביע על סבלם, הם טרחו לדבר, להפריע, להשתעל, לצחוק במקומות הלא נכונים (בכל פעם שליאורה ריבלין אמרה "בן זונה", למשל), ולעצבן את הקהל ואת השחקנים.

נורא קל להאשים את הנוער, שהדיאלוג הזה מייצג נאמנה את דעותיו וראיית עולמו. אבל למען האמת צריך להאשים את המורים, ההנהלה וכל מי ששותף לבחירה של ההצגה הזו כהצגה לתיכוניסטים.

כי מה לתיכוניסטים ולבעיות בנישואין?  מה לתיכוניסטים ולדילמות מצפוניות הקשורות לשטחים?  מה לתיכוניסטים ולבעיות פוריות, הכיבוש המשחית, מאזן האימה הגרעיני?   

חדשות מרעישות (תרתי משמע): תיכוניסטים מפריעים כשהם משועממים. על זה היה צריך לחשוב מי שבחר בהצגה הזו. מראש אפשר היה לחסוך להם וגם לנו, ששילמנו מכספנו כדי לראות את ההצגה, הרבה עוגמת נפש.

כך נראה החינוך לתרבות בישראל. עוד סוג של תאונה.

מסופקני אם שתי התלמידות החביבות ישקיעו כסף בתיאטרון כשיתבגרו. 

אבל על זה כבר צריך לכתוב מחזה (או לפחות פוסט) נפרד.