ישראל כמעצמת על / אחרי הסערה

 


מוקדש לגיא, אולי אחרון הפטריוטים.


 


 


באחד המערכונים המוצלחים ביותר של "החמישיה הקאמרית" יושבת החבורה העליזה על ספסל בקופת חולים ומקטרת על המצב המזופת במדינה ועל החיים הטובים ב"אמריקה" – איך הכל מתנהל שם על מי מנוחות, ובטוח שם ואין שחיתויות והכל נקי וגדול ומסודר.


 


טוב, הכי כיף זה לקטר על המצב, ולראיה שלל רשימות תחת הכותרת "שחרור קיטור" המתפרסמות בבלוג זה. הכי קל זה להסתכל על חצי הכוס הריקה. זו תכונה יהודית בולטת שהפכה לתכונה ישראלית בולטת. זה מה יש.


 


אבל כבר במערכון ההוא שם הכותב (אני מתאר לעצמי שזה אסף ציפור, אבל אני לא בטוח) בפי השחקנים את הדבר העיקרי הטוב במדינה שלנו – אם תיפול ברחוב באמריקה, אף אחד לא ישים עליך קצוץ. ואצלנו?  אצלנו כולם יבואו להגיש לך עזרה, להתעניין. אני לא יודע כמה הקלישאה האהובה הזו נכונה בימינו, ובכל זאת הימים האחרונים העלו מאוד את קרנה של "המדינה" בעיני רבים וטובים ואפילו בעיניי.


 


ואני אומר את זה בלי לגמגם או לחשוב פעמיים – כשקורה, חס וחלילה, אסון כזה או אחר, דרכון ישראלי הוא תעודת הביטוח הכי טובה שיש. שמוליק ושפרה, יהיו תקועים היכן שיהיו תקועים, בין אם נפלו מהר בצ'ילה, הלכו לאיבוד בטרק בפרו או נשטפו עם הגלים בקופיפי, יכולים להיות סמוכים ובטוחים – מדינת ישראל לא תניח להם. הם יהפכו להיות שמוליק ושפרה שלנו, אנחנו נתעניין בשלומם, נשלח משלחות חיפוש וחילוץ, נשקיע את מלוא המאמצים, וגם נזיל דמעה כשהם יחזרו הביתה או אם חלילה וחס תימצאנה גופותיהם. ככה אנחנו, מחבקים אלינו כל אחד "משלנו", לטוב ולרע.


 


125 אלף איש נספו (עד לרגע זה) באסון. 12 ישראלים עדיין נעדרים. אחד הוכרז כמת. מבחינה סטטיסטית מדובר בנס – אחוז הישראלים שנפגעו הוא באמת אפסי, זניח. ובכל זאת כאן בארץ לא מניחים להם לרגע – משרד החוץ מחפש אותם, זק"א עומל על לזהות אותם, אל-על מביאה אותם הביתה, התקשורת לא חדלה לדווח. כמו איש אחד, מדינה שלמה מתגייסת לטובת אזרחיה, מעטים כרבים, רחוקים כקרובים.


 


                                 
                              משלחת הסיוע הישראלית בין ההריסות (צילום: 
AP)


 


אבל לא רק ל"שלנו" אנחנו מסייעים. ישראל היא תמיד הראשונה להציע סיוע, בין אם מדובר בטורקיה, איראן או סרי לנקה. אפשר לספור על יד אחת את המדינות שכבר שלחו משלחות למדינות דרום אסיה המוכות – וישראל הקטנה ביניהן. בלי שום פרופורציה לגודל שלנו ו/או למצבנו הכלכלי, מדינת ישראל תמיד נכונה לעזור – בחילוץ, באספקה, במזון – למי שגורלם לא שפר עליהם.


 


בדרום אסיה מזמן חושבים שישראל היא מעצמת על. אלפי המטיילים הפוקדים את הארצות השונות גורמים לכולם – מקומיים ותיירים כאחד – לחשוב שישראל היא ללא ספק מדינה ענקית ועשירה. נראה שהאסון הנורא הנוכחי, אחד הנוראים שפקדו את האנושות, רק יחזק את התחושה הזו. וזה צובט בלב, במקום שכבר שכחת ממנו, היכן שמתחבאת לה, כבר הרבה זמן, הגאווה הלאומית.


 


 


 


 


 


         
          אישה תאילנדית מחפשת בהריסות ביתה בקאו לאק, תאילנד (צילום: רויטרס)
 


 


ובינתיים מניין ההרוגים ממשיך לעלות. קשה אפילו לדמיין מספרים כאלה. זה פשוט מגמד כל דבר אחר ומכניס הכל לפרופורציה.


 


מדברים על גופות שנשטפות כל הזמן אל החוף, על מליונים מחוסרי בית, על ילדים שאיבדו את הוריהם, בני זוג שנפרדו לתמיד.


 


אחרי הסערה, אנשים חוזרים למלאכת יומם, אבל לעשרות אלפים הזמן כמו עצר מלכת.


 


 


אחרי הסערה


חלונות נפתחו


הנחש נעלם


אנשים חזרו למלאכת יומם

רק לאשה אחת


שהרוח לקחה את ביתה


הזמן כמו עצר מלכת


משתאה היא רואה איך כולם שכחו


והיא כל הזמן זוכרת


                                (מלים: אהוד בנאי)


 


 

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s