אחרי העדרות של כמה שבועות, עקב עומס חמור בחזיתות אחרות, המדור הכי כועס בבלוג חוזר, ותודה לכל המתעניינים, המעודדים והמקטרים…

סיכוי קלוש

לאחר כמעט ארבע שנים וחצי שנים של אינתיפאדה, אחרי יותר מאלף הרוגים ישראלים ויותר מ-3,500 פלסטינים, הפיאסקו המפואר שזכה לשם המטופש "אירועי גאות ושפל" (ועל זה כבר כתב שרון הולצמן: "המחשב כבר מצא שם למלחמה, אפשר להרגע"*) הגיע השבוע לקיצו, לפחות אם מקבלים את ההצהרות האופטימיות של אבו-מאזן ושרון.

ההצהרה הזו מאוד הפתיעה אותי, במיוחד לאור ההסטוריה המאוד מפוקפקת של מנהיגינו. הרי זו לא היתה הפעם הראשונה בעימות הזה שאלו רצו לתקשורת ויחד עם עדת עיתונאים משועממים הכריזו על הישגים מדהימים. ביולי 2003 הכריז הרמטכ"ל יעלון (אגב, איך לא חשבו לקרוא למערכה "לילות בוגי"???) ש"ניצחנו". ראש הממשלה שרון כבר הכריז כמה פעמים ש"מצאנו את הדרך להתמודד עם הטרור".

ההצהרות האלה הרי נולדו להתבדות, נולדו להופיע בספר ובו "מיטב הציטטות המטופשות" או משהו דומה. ובכל זאת, גנרלים ומנהיגים ממהרים להכריז הצהרות אופטימיות מול הבזקי המצלמות, רק כדי לאכול את הכובע (או הכומתה) ימים או שבועות לאחר מכן.

בקיצור, אני הפעלתי את הסטופר. הוא כבר כמעט נעצר עם מטר הפצמ"רים על גוש קטיף, אבל המשיך מחמת הספק. אגב, במקרה שאני טועה, והסיכוי כרגע קלוש, שרון תמיד יוכל להכריז: בשארם ייסדתי את מדינת פלשתין.

* מתוך "סיכוי קלוש", שיר הנושא מהאלבום האחרון של שרון הולצמן.

הציבור מטומטם, ולכן…

ביום שלישי הודיע הרב עובדיה יוסף כי הוא מתנגד למשאל עם על ההתנתקות. ההסבר שנתן, אגב, היה שהציבור לא חכם מספיק כדי להכריע בסוגיה חשובה שכזו. ציטוט מדויק:  "יש את נבחרי העם שיחליטו". זה, כמובן, אותו ציבור שבוחר ש"ס והולך אחרי איש זקן בשמלה וכובע מצחיק. ציבור לא חכם – עכשיו הכל ברור.

פוסק הדור נגד הספרדי בשחור

אבל המשחק נמשך. ביום שני קבע הרב אליישיב, "פוסק הדור" (ממש משעשעים אותי הכינויים של הרבנים… מזכירים לי כינויים של מתאגרפים או מתאבקים ב-WWF…  איפה "כלב משוגע" או "החוליה החסרה" כשצריך אותם?  ומה בדבר קרב בין אליישיב ליוסף תחת הכותרת "פוסק הדור נגד הספרדי בשחור"), כי יש לתמוך במשאל העם.

עכשיו צריך דיון ציבורי בעניין משאל עם בשאלה האם על הרבנים להתערב בנושא משאל העם בשאלת ההתנתקות.

כדאי, ממש עכשיו, כיסוי לדגים

כל שבוע מתפרסמת באחד העיתונים כתבה בנושא קניית דירה או לקיחת משכנתא (ראו דוגמה). כדאי לקנות או לא כדאי, כדאי לקחת או לא כדאי , כמה כדאי לקחת ואיזו כדאי לקנות.

כמובן שבדרך-כלל המסקנה היא שכדאי לקחת משכנתא ממש עכשיו כי אוטוטו הריבית עולה (ותודה לבנק למשכנתאות שמפרסם אצלנו בעיתון) וכדאי ממש עכשיו לקנות דירה כי אוטוטו המחירים עולים (ותודה לקבלנים והמתווכים שמפרסמים אצלנו בלוח המודעות).

אז אני בעד כתבת תחקיר חדשה בנושא האם כדאי לקרוא עיתונים יומיים. המסקנה בדרך-כלל היא לא (ואגב, אם אוטוטו הרמה תרד עוד קצת, כבר עדיף למכור אותם ישר ככיסוי לדגים…).

אפילו התקווה הלכה לאיבוד

אם יש משהו יותר משעמם ויותר שערורייתי מהכדורגל הישראלי זו ההתאחדות לכדורגל בישראל. והשבוע – גם התקווה הלכה לאיבוד, תרתי משמע. מישהו בהתאחדות צרב את ההמנון הישראלי על דיסק, מערכת הכריזה באצטדיון טדי לא הסכימה לנגן אותו, וכך הושמע ההמנון הישראלי במשחק בינלאומי של נבחרת ישראל מהמערכת במכוניתו של עובד ההתאחדות. לא יאומן כי יסופר.

גם לכתוב את שם המדינה מתקשים בהתאחדות הישראלית…

אגב, בסופו של דבר התבקשו הצופים לשיר בעצמם את התקווה, וההמנון הושמע רק במחצית.

והרי לפניכם תגובת יו"ר ההתאחדות: "זה קורה ואין מה לעשות. עדיף שניגנו את ההמנונים במחצית מאשר שלא היינו מנגנים בכלל". ובשביל זה טרחנו להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים…

הפדרציה הישראלית למתאבדים שיעיים

ואפרופו דיסקים צרובים, בקהילת המוזיקה של YNET התארח אחד מוטי אמיתי, "הממונה על האכיפה בפדרציה הישראלית לתקליטים". יש דבר כזה. אמיתי, בירוקרט אמיתי, הצהיר מספר רב של הצהרות טפשיות, ארכאיות ולא מבוססות (דוגמאות: "ללא חברות התקליטים תעשיית המוזיקה תקרוס", "מדינת ישראל היא אחת המדינות הזולות ביותר בעולם במחירי תקליטורים", "במידה שכולם היו רוכשים תקליטים מקוריים מחירי התקליטורים בארץ היו יורדים").

כבר כתבתי כאן בעבר את דעתי על נושא השימוש הנאור של תעשיית המוזיקה באינטרנט והטמטום הגדול של חברות התקליטים בנושא הזה. בינתיים, חברות התקליטים מוכות, האמנים עוברים בזה אחר זה לאינטרנט, ואנשים קטנים כמו מוטי אמיתי הופכים מצחיקים וקטנים יותר בכל יום שעובר.

השבוע, במסגרת הכנס התשיעי של איגוד האינטרנט הישראלי, נערך פאנל בנושא מוסיקה ברשת. המסקנה: חברות המוסיקה – "מתאבדים שיעיים". הן מרחיקות את הצרכנים, יורות לעצמן ברגל, ומעודדות פיראטיות. מערכת התביעות נגד הגולשים לא תהיה לעולם יעילה, הלחץ ממילא יורד ממחיפי הקבצים, ויש צורך של ממש בפתרונות יצירתיים.

יצירתיות?  לא תמצאו אותה כל עוד אנשים קטנים כמו מוטי אמיתי יקבלו את האחריות לתרבות של כולנו.

משהו קטן וטוב

ולסיום משהו קטן ששלח לי חבר טוב. זה רץ כבר כמה זמן באינטרנט בווריאציות שונות, ובכל-זאת הנה זה כאן, ולו רק לטובת מאותגרי ה-FW:

כל בוקר, כשאני יוצא לעבודה, אני לא לבד באוטו שלי:

לידי יושב פקיד מס הכנסה ואוכל כריך ? בסוף היום הוא יקח חמישים אחוז*
מהכנסתי ויפרוש מרוצה לאשתו.

לידו יושב איש הביטוח הלאומי – הוא כוסס ציפורניו וממתין לרגע בו אוציא
מכיסי 15.5 אחוז מהכנסתי ואשלשל לידיו הגדולות. ואז הוא יזמזם לו שיר
ויפרוש לביתו.

במושב מאחור יושבים שניים – אחד תורתו אומנותו, השני אבטלתו מומחיותו.
לשניהם אשלם קצבה נאה בסוף היום בדרך הביתה. והם אפילו לא יודו לי.

ביניהם יושב צפוף ומכווץ אחמד – יש לו 9 ילדים והוא רוצה את שלו כמו כולם**.

לאוטו שלי נצמדת רנו לבנה, בפנים יושב עובד מגזר ציבורי*** – עם פרישתו
אתן לו פנסיה תקציבית עד מאה ועשרים. למה לא?

וכרגע עקף אותי ג'יפ נוצץ – אותו קניתי מכספי לנגיד בנק ישראל לימי קור
ושלג. למה מה, לא מגיע לו?

בסוף היום אני חוזר הביתה. הילדים רוצים סרט. המבורגר. נעליים או חולצה.
אבא שלהם עובד ומרוויח יפה. לא מובטל. לא מרובה ילדים. לא זקן. לא חולה.
גאה ומאושר אני מספר להם על כל אלה שנסעו אתי ולידי הבוקר.

ילדי היקרים זזים הצידה – הם יודעים שכסף ממני הם לא יראו….

*  לצורך הגילוי הנאות, רמת המס המקסימלית בישראל איננה חמישים אחוז, אבל מי סופר?
** ובמיוחד כמו ההוא שתורתו אומנותו שברוב המקרים מחזיק באומנות ה"פרו ורבו" גם כן.
*** יש לציין כי לא כל עובדי המגזר הציבורי זכאים לפנסיה תקציבית, ולכן עם נעדרי הפנסיה התקציבית הסליחה.

סוף שבוע טוב לכולנו!!!