בלבול והיסוס

נורא קשה לי לכתוב ביקורת על אלבום פרידה (break-up album בלעז). ראשית, קצת קשה לכתוב ביקורת על יצירה של אדם, שחווה פרידה (בדרך-כלל כואבת וטרייה), ומנסה דרך היצירה הזו לטפל בעצמו, להתאושש ולהמשיך הלאה. קשה לשפוט יצירה כזו, קשה לשים עצמך במקומו ועוד יותר קשה לבוא ולהעיר הערות. שנית, אני פריק של אלבומי פרידה. באי-פוד שבראשי מתוייקים דרך קבע Over של פיטר האמיל, "Sea Change" של בק ואפילו גרסה מקומית כמו "בגוף ראשון" של דני רובס. אין כמו כאב מזוכך ואמיתי כדי להעלות חיוך על פניי. סטיה שכזו – מודה.


 



 


כך שעל פניו להאזין לאלבום החדש של קובי אוז זו בעיה מצד אחד אבל הנאה גדולה מצד שני. תיאורטית, לפחות. כי אחרי האזנות רבות ל"דמעות וים", אלבום ה"סולו" (כאילו ש"טיפקס" אינו פרויקט סולו של אוז, וכאילו שחברי "טיפקס" לא מנגנים באלבום הזה) שאוז הוציא אחרי גירושים מתוקשרים מאשתו אני חייב לומר שהתיאוריה הגדולה קרסה. ראשית, היה לי הרבה מה לכתוב. שנית, לא נהניתי מהאלבום. פרטים כאן.


 


מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s