החלום (או הסיוט… כמו תמיד העניין תלוי במתבונן) נגמר סופית: אתמול בערב (שני בבוקר, שעון ארה"ב) הודיע מזכיר האוצר האמריקאי, אחד ג'ון סנו, כי בונו (צריך להסביר כאן מי זה?) לא יהיה הנשיא הבא של הבנק העולמי. זהו – סולן יו2 לא יעמוד בראש אחד הגופים הכלכליים החזקים בעולם, אבל הוא לפחות היה מועמד… אתם בכלל קולטים מה זה אומר עליו, עליהם ועוד יותר מכך עלינו?

למי שלא מעודכן, הנה תקציר: בסוף פברואר קרא אנדרס מרטינז, עורך עמוד המאמרים של העיתון (הרציני מאוד) "לוס אנג'לס טיימס", במאמר המערכת של העיתון (!) לבנק העולמי למנות את בונו לנשיא הבנק העולמי. "אל תוטעו מהמשקפיים הצמודים והחזות המעודכנת. בונו בקי בנושאים הנוגעים למדינות הפחות-מפותחות בעולם". העיתון הזכיר את המאבק המתוקשר של בונו למען מחיקת חובות למדינות העולם השלישי, ואת התייצבותו למען המדינות האלה בפורומים כלכליים עולמיים שונים ברחבי העולם. כן, בונו מוביל כבר שנים מאבק מתוקשר למען חברה צודקת: בשירים שלו הוא מקדם ערכים חברתיים, תרבותיים וכלכליים, הוא מרבה לבקר במדינות אפריקה, ואך בחודש האחרון הוא הופיע בטקס הגראמי כשעל שרוולו הסיסמה "הפכו את העוני להסטוריה".  "אין לו דוקטורט בכלכלה", נכתב במאמר, "אבל יש מספיק כלכלנים אמיתיים בבנק העולמי כדי לייעץ לו. בונו הוא אחד הדוברים המשכנעים והמסורים ביותר למען העזרה לאפריקה בעולם המערבי".

"…מוות קטן

ללא כל אֶבֶל

ללא הודעה

וללא הזהרה.

תינוק… רעיון מסוכן

שכמעט נשמע הגיוני.

האהבה טובעת

בבאר עמוקה

כל-כך הרבה סודות

ואין למי לספר

קחי את הכסף יקירה.

עיוורון.

האהבה היא עיוורון

אני לא רוצה לראות

אולי  תליטי את הליל

מסביבי

הו, אהובתי.

עיוורון…"

                (האהבה היא עיוורון / יו2)

                       לא יהיה נשיא הבנק העולמי ,בונו

אז בונו לא יהיה נשיא הבנק העולמי, אבל זה היה די צפוי. ובכל זאת, עצם העובדה שקיימים מעבר לים אמנים שבכלל ראויים להיות מוזכרים כמועמדים לתפקידים כאלה, מחדד את התחושה שאצלנו הדברים פשוט אחרים. ולא שאצלנו אין צרות ובעיות להתרעם עליהם או כוונות טובות להתגייס למענן, אלא שאצלנו האמנים מאמצים את שתיקת הכבשים (כבר כתבתי על זה בתקופת הבחירות לנשיאות ארה"ב), טומנים את ראשם בחול ומסתפקים בשיחות סלון עם קוטנר או כתבות סופשבוע חושפניות על… עצמם.

ולא שאין מועמדים ראויים: בהחלט הייתי שמח לראות, למשל, את אהוד בנאי מצטרף לתנועה חברתית

ואפילו עומד בראשה, את נמרוד לב פועל במרץ (יותר מאשר רק לשאת נאומים) כנגד האכיפה הברוטלית וחסרת ההגיון של זכויות יוצרים ברשת, אמנים כמו יהודה פוליקר, שלמה ארצי או ריטה מופיעים למען מטרות גדולות יותר מאשר רק מעון לילדים או בית לחתולים (מטרות צודקות וחשובות אבל מעט קטנות על אמנים בסדר-גודל שכזה), ובכלל – ראוי שקולם של אמנינו הבכירים והמובחרים יישמע בכל הסוגיות, כולל אלה הכלכליות והחברתיות, באופן תדיר יותר. אני חושב שיש להם מה להגיד, אני חושב שהם אומרים את זה (כשהם כבר אומרים את זה) בצורה מרשימה, ואני חושב שזה מאוד חסר בשיח הציבורי שלנו. חבל שדברים שאהוד בנאי, למשל, אומר בנושא המתנחלים לא רואים במה מפוארת יותר מאשר הבלוג שלו (ושלי), ובדרך-כלל נותרים חבויים בין מילות השירים (שאגב, בדרך כלל, לא מצליחים, אם הם באמת מביעים מחאה כלשהי, במיוחד אם היא לא פופולרית).

בקיצור, אני מצפה ומייחל לרגע שבו יודיע ביביהו במסיבת עיתונאים כי פורטיס (זוכרים?) לא יהיה הנגיד הבא של בנק ישראל, ויהיו הסיבות שמורות עימו. כשזה יקרה, אולי נוכל להחשיב את עצמנו כמדינה מפותחת גם תרבותית, ובא לציון גואל.

(ואגב, ביבי, מי שלא רוצה את פורטיס כנגיד הבא של בנק ישראל עוד יקבל אותו כראש הממשלה… ראה הוזהרת!).

"…מחר ניסע להודו, טנגו בפריז

אולי נדפוק ויאגרה או את הראש בקיר

בחליפה של גוצ'י נקיף את העולם

על טראנס או מדיטציה, על ב.מ.וו גדולה

מחר נצא לדרך, הלילה עוד צעיר

אולי נתפוס אורגזמה או גורו בקהיר.

ביערות הגשם נחזור בשאלה

וכשנשוב הביתה אז נקבל תשובה.

ועד שלא נמצא את האור

אין לנו לאן לחזור

בתוך הנשמה יש חור אפל

עמוק כמו ים שחור.

כל-כך הרבה אין

יותר מדי לא

כל-כך הרבה כלום…

                                (ויאגרה / פורטיס)

                לא יהיה נגיד בנק ישראל, פורטיס