עצוב היה לקרוא בסוף השבוע את . המגזין שיותר מכל דבר אחר זוהה עם מדינת תל-אביב – לטוב ולרע, השמאלניות הבכיינית ותרבות בתי הקפה, האפטר-פארטיז וענני הגראס, הכוסיות בביקיני והוויסקי סאוור, צינוביץ' וחולדאווין – גוסס לאיטו, מחכה למותו, אם היה לו כוח היה כבר מתאבד. בסוף השבוע הזה הוא כבר אפילו מתבדח על חשבון עצמו, מין הומור ציני כזה, של מי שרואה את חייו עוברים מול עיניו, נפרד מהעולם. והיה עצוב לקרוא את זה.

עדיין אופטימי, מתבדח על חשבון עצמו. צילום: עידו קינן (CC חלק מהזכויות שמורות).

כבר סיפרתי כאן על עונג השבת של ילדותי – יום שישי אחרי הצהריים, עיתוני סוף השבוע על השולחן, ואני קורא בהם שעות, נהנה, בלי בושה. סיפרתי אז שמזמן כבר לא נהניתי מקריאת עיתון. לפני כמה זמן אפילו הסברתי לנציג מכירות של "הארץ", עליו אני (עדיין) מנוי (אבל רק ביום שישי), שאין בכוונתי לעשות מנוי לעיתון, פשוט משום שהעיתונים היום כבר לא מעניינים אותי, ובקושי בסוף השבוע אני מצליח למצוא כתבה או שתיים ששווה להתעכב עליהן. אני מודה שבכמה שנים האחרונות העיתון היחיד ממנו  נהניתי היה – עד לא מזמן הייתי פשוט קונה רק אותו בסוף השבוע; לאחרונה החלטתי שבמחיר הזה כבר שווה לקנות את כל "הארץ" (גם אם אני כבר לא באמת קורא אותו). חזון אחרית העיתונים עליו כתבתי כבר מזמן איננו אפוקליפטי או בדיוני. זה קורה כאן ועכשיו, אם לא שמתם לב.

שוקן נתן ושוקן לקח, יהא שם המוציא לאור מבורך. מה-22 באפריל יהפוך מגזין הדגל של הרשת לעיתון המחולק חינם (!), עיתון שונה מבחינה תוכנית ותקציבית(!!) ויצומצם מספר העיתונאים בעובדים בעיתון (!!!). "הארץ" מדווח שהעיסוק בתרבות – לשעבר אחד מהמדורים המוערכים ביותר והמעניינים ביותר בעיתון – ייעשה מעתה בעיקר ב"עכבר העיר", המוספון הפרסומי-צבעוני. רשת שוקן מסרה ש" החליט להחזיר את הפוליטיקה הארצית לעיתונים הארציים ולחזק את הרלוונטיות כעיתון מקומי". קראתם נכון – העיתון שהצמיח את רוגל אלפר, גל אוחובסקי, חנוך מרמרי, יאיר רווה, מאיר שניצר, אורית שוחט, אלוף בן, רן רזניק, אביב לביא, אורנה קדוש ועוד; העיתון שהוביל קו פוליטי ביקורתי ובלתי מתפשר; העיתון שנלחם בשחיתויות הפנימיות בעיר, בחולדאווין ועושי דברו – יהפוך להיות עוד אחד מהמקומונים האלה, שמכניסים לי לתיבת הדואר ביום חמישי (ואני ישר זורק לפח שנמצא ממש ליד התיבות).

 גוסס כבר הרבה זמן, עליבות החומר שלו פשוט מעליבה, ההחלטות המערכתיות השערורייתיות – לבטל מדורים (כמו "הכי הכי"), לשנות פורמטים, לוותר על כותבים מוכשרים (כמו יאיר רווה)  – פשוט מרגיזות. הנטישה ההמונית, היעדר התקציב והכריזמה של הכותבים החדשים, ולבסוף הגרפיקה העצובה והפשוטה שנתנו לו בגליונות האחרונים – כל אלה ביחד גרמו לכך שהכתובת כבר היתה על הקיר, ולמי שלא הואיל לקרוא, באים המעטים שעוד נותרו ומאייתים את המלה "סוף" באופן ברור (אם כי עדיין מתחכם, כראוי ל"שמאלנים תבוסתניים", כמו שעידו קינן מכנה אותם):  הברווז של דודו גבע ז"ל, חבול, מוכה, פצוע אבל "עדיין אופטימי"; "שירות העיר" שמשיב "אולי אפילו אתה תישאר"; התמונה של עמוס שוקן לצד זו של מר ברנז, המנהל הדיקטטור מהסימפסונים.

 מבקש שינתקו אותו ממכונת ההנשמה, שיתנו לו למות בשקט, כל עוד נותר לו (מעט) כבוד עצמי. לי, כקורא נאמן, ממש עצוב לקרוא אותו ככה. פעם חשבתי שתפקיד של כתב ב זה המשרה האולטימטיבית; פעם הלכתי לסרטים לפי ההמלצות של יאיר רווה והאזנתי למוסיקה בהתאם לטורים במדור המוזיקה; פעם הייתי בטוח שלגור בתל-אביב זה לחיות בגן העדן של העולם הזה. "יותר טוב להישרף", שר פעם ניל יאנג, "מאשר להתפייד" . אם זה רק היה חוקי (כי מוסרי זה בטוח), הייתי עולה על בית "הארץ" ושורף את מכונות הדפוס שמוציאות את המצומק והעלוב לאוויר העולם.  שלא ניאלץ להתפכח, שלא ניאלץ לראות במו עינינו את החלום מתפוגג.

"איי איי, כן כן,

רוק'נ'רול תמיד יישאר

יותר טוב להישרף

מאשר להתפייד

איי איי, כן כן

מחוץ לכחול ולתוך השחור

הם נותנים לך את זה, אבל אתה משלם על ההוא

ואחרי שעזבת, לעולם לא תוכל לחזור

כשאתה מחוץ לכחול ובתוך השחור.

המלך מת אבל הוא לא נשכח…"

                                             (מתוך my my hey hey לניל יאנג)