טקס יום השואה (פרטי ואסוציאטיבי)



דיוקן עצמי עם תעודת זהות יהודית וטלאי צהוב, פליקס נוסבאום, בלגיה, אוגוסט 1943.


 


 


אלו ששוכחים את העבר, נגזר עליהם לשחזר אותו.


                                                                                                (הפילוסוף הספרדי ג'ורג' סנטאיאנה)


 


ההגדה אומרת "והגדת לבנך… למען תזכור… כל ימי חייך". בעיניי יום השואה, על טקסיו השונים, הוא הגדה חיה ונושמת.


 


קל לזלזל בו, לפטור אותו בקלישאות כמו "כולם כבר יודעים את העובדות, מכירים את הסיפורים". אבל אלו שהיו שם הולכים ונעלמים מהנוף שלנו, ואלו שנולדים כאן ועכשיו גדלים בלי להרגיש את הפצעים הפתוחים שלא הגלידו, את הצלקות שנשארו מאלו שהגלידו, את מוסר ההשכל.


 


מוסר השכל ראשון, עיקרי, חשוב: אם נשכח את מה שקרה, אם נעבור לסדר היום, נגיע לשם שוב. אנחנו כיהודים, אנחנו כאנושות – זה לא משנה. בורות היא אולי אושר, אבל היא גם מתכון למלחמות, לגזענות, לקורבנות.


 


 


òòò


 


 


אל מלא רחמים.


אלמלא האל מלא רחמים


היו הרחמים בעולם, ולא רק בו.


אני שקטפתי פרחים בהר


והסתכלתי אל כל העמקים,


אני שהבאתי גוויות מן הגבעות,


יודע לספר שהעולם ריק מרחמים.


אני שהייתי מלך ליד הים,


שעמדתי בלי החלטה ליד חלוני,


ספרתי צעדי מלאכים,


שלבי הרים משקלות כאב


בתחרויות הנוראות.


אני משתמש רק בחלק קטן


מן המילים שבמילון.


אני, שמוכרח לפתור חידות בעל כורחי


יודע כי אלמלא האל מלא רחמים


היו הרחמים בעולם


ולא רק בו.


                                (יהודה עמיחי)


 


אלמלא האל מלא רחמים היו רחמים בעולם – המשפט הזה תמיד מזכיר לי את יום השואה ויום השואה מעלה לי תמיד את המשפט הזה, את השיר הזה. אני יודע שהוא לא נכתב בהקשר הזה, ובכל זאת קשה שלא למצוא בו משמעויות המתקשרות ל"מפץ הגדול" של האמונה היהודית באל הכל-יכול, בהתפכחות הגדולה.


 


בסמיכות כה מצמררת לפסח, עם "הוציאנו משם בזרוע נטויה… הוא ולא אחר…", יום (השואה ו)הגבורה הוא בעיקר יום שמציין את נצחון האדם, הקטן, שמוכרח לפתור את הבעיות בעצמו, בעל כורחו, למרות משקלות הכאב, למרות התחרויות הנוראות, למרות הגוויות הממלאות את הגבעות. הוא ולא אחר, לא כוח עליון, לא מלאך ולא שרף.


 


מוסר השכל שני: לעולם לא נוכל לסמוך על אף אחד מלבד עצמנו. או"ם-שמום, ראשי מדינות, הבטחות, חלומות, אמונות – הכל בידנו, כאן ועכשיו. אל מלא רחמים?  זו מעשייה יפה, שיאה לשמור לילדים בפסח.


 


 


òòò


 


 


"תחילה הם תקפו את היהודים, אבל אני איני יהודי ולכן לא הייתי מוטרד.


אחר כך הם תקפו את הקתולים, אבל אני איני קתולי ולכן לא הייתי מוטרד.


אחר כך הם תקפו את הסוציאליסטים והתעשיינים, אבל אני איני כזה ולכן לא הייתי מוטרד.


עכשיו, כשהם תוקפים אותי, לא נשאר אף אחד שיכול להיות מוטרד."


 (מיוחס לכומר מרטין ניימילר, נמצא כתוב על קיר במחנה הריכוז בדכאו)


 


יהודים, קתולים, מוסלמים; פועלים, תעשיינים, קומוניסטים, קפיטליסטים; הומואים, לסביות, גרושים – ברגע האמת התוויות האלה לא משנות. הגזענים תמיד ימצאו מישהו חלש להתעמר בו; הבורים תמיד ימצאו סיבה לכל בעיה. אם לא נקום ונצעק כשתוקפים את החלש, את העני, את המקופח – מחר יגיע תורנו.


 


מוסר השכל שלישי: כפי שהנריך היינה חזה "במקום ששורפים בו ספרים, ישרפו בו מחר בני-אדם". במקום שבו מתאכזרים לבעלי חיים, מגרשים עובדים זרים בשרירותיות, כורתים עצי זית של ערבים בברוטליות – אל יתפלא איש אם במקום הזה, כשיתקפו אותנו, לא יישאר איש שיוכל להיות מוטרד.


אם לא נלמד להילחם בגזענות, בבורות, למען המיעוטים, למען הנדכאים – לא נלמד גם לחיות בשלום.


 

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “טקס יום השואה (פרטי ואסוציאטיבי)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s