הניחו לי להיות מומיה. העירו אותי

אחת לאלף שנה בזריקת אדרנלין מְרֻכֶּזֶת, ואז

אשרף מחדש את רומא, אֲדַוַּח  מחדש על הארוע

בפנים חִוְּרִים ובלב נפעם, אסרס מראש

את כל הלוחמים הברברים, שיעלו עליה, אבעל

את נשותיהם הצעירות, כדי שיהיה

מה לשרף ומה לסרס כַּעֲבֹר

אלף שנים נוספות. יש לי

סבלנות למשימות אֲרֻכּוֹטְּוָח.

דוד אבידן, על-פי דודו גבע, מתוך התערוכה "פרופיל תל-אביבי"

דוד אבידן, מגדולי המשוררים שלנו, נולד בשנת 1934 וחי בתל-אביב. את ספר שיריו הראשון "ברזים ערופי שפתיים" פרסם בגיל 20. מאז פרסם כעשרים קבצי שירה, למד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה העברית, עסק בבימוי והפקת סרטים קצרים, פרסם מאמרים בנושאי תרבות וחברה ולימד כתיבה יוצרת.

אבידן נחשב למשורר חדשן ונועז, במיוחד בתחום הלשון. הוא שאף לבטל את ההפרדה בין שפת הדיבור לשפת השירה, ולשם כך השתמש בעברית "ישראלית" ויצר חידושים רבים בתחום הלשון.

דוד אבידן נמצא מת ב-11 במאי 1995, לפני עשר שנים בדיוק, כשהוא עני וחולה, באלמוניות ובבדידות, בשולי החברה. על מצבתו חקוק שירו הקצר "אָדָמִלַה" ('אדם' + 'מלה').