בינוניות (נ'): ממוצעות, רגילות, שגרתיות, פחיתות, סתמיות, אפרוריות.

נשיות (נ'): היות אישה, רכות, רוך, עידון, עדינות, חולשה.

מי שישן בזמן האחרון הרבה או לחילופין לא הקשיב לרדיו הישראלי וסיבותיו עימו (לא, זה לא עוד דיון בתבניתיות של הרדיו הישראלי. אני בכלל הייתי עסוק בהחלפת חיתולים וטיולים בעגלה…) יכול היה לפספס את גל הזמרות הצעירות ששוטף בזמן האחרון את המדינה. מירי מסיקה, נופר גנור, איריס פרחי, לירז צ'רכי – אלה רק דוגמאות, אפילו לא חצי הגל. כולן יפות, נשיות כאלה; חלקן יוצרות (פרחי, גנור), חלקן שרות חומרים של אחרים (מסיקה, צ'רכי); כולן, אבל כולן, הכי אמצע הדרך שאפשר, הכי שטאנצ, פופ מתקתק, אלקטרוניקה בגרוש, בינוניות כמוטו. האם לכך הדרדרנו?

רותי נבון, אסתר שמיר, קורין אלאל, ריקי גל, סי היימן, יהודית רביץ, שרון בן-עזר, ענבל פרלמוטר ו"המכשפות", דנה ברגר, רונית שחר – סתם כך, מקצה הראש, אני שולף לפחות עשר זמרות טובות,  מפורסמות, שהצליחו (במידה זו או אחרת), ושמעל הכל הביאו מוסיקה (רוק, אפילו) נשית כנה, אמיתית, צבעונית, בועטת לפעמים ("זיוה"), מתוקה בפעמים אחרות ("חשמל זורם בכפות ידיך", אבל תמיד עם אג'נדה, עם מסר, עם שאיפה למצוינות. גם הן נראו טוב, גם הן ידעו להשתמש בטלוויזיה, אבל היה בהן משהו מעבר לנשיות, מעבר לבינוניות.

"…לוליטה, כמה את יפה,
עולם מוטרף בחוץ,
הזמן נתן את הפתיחה
ואת צריכה לרוץ.

לרוץ על הבמות,
עם מיני ומחשוף
ואם תהיי טובה יותר,
נפליג מחוף לחוף.

תעזבי אותך מתיאטרון
ושכל מסובך
לוליטה, את ילדה יפה,
זה המזל שלך…"

(לוליטה, מלים: אתי אנקרי)

האלבום של מירי מסיקה, למשל, ממש מרתיח אותי. מסיקה, בוגרת "רימון", היא מהזמרות הטובות ביותר ששמעתי בשנים האחרונות. יש לה קול עם גוונים נפלאים והיא יודעת להשתמש בו בצורה נפלאה. מאז ריטה לא היתה לנו, כך נראה, מישהי שיכולה להפוך לדיווה אמיתית. הבעיה שלה היא הבעיה של כולן – האלבום שלה הוא תוצאה של המרשם הכי נוסחתי שאפשר, אוסף של שירי אוהבת-עוזבת בנאליים, שמסיקה מצליחה, בעזרת ההגשה הנהדרת שלה, להציל מאפרוריות טוטאלית.

"נובמבר" הוא יציאה נחמדה (אני, אישית, חטפתי קריזה ממנו מהרגע הראשון, אבל אני מכיר יותר מדי אנשים שמתים עליו…), "לשם" הוא המנון דאנס מנצח – שניהם נשענים בעיקר על הקול המדהים שמסיקה לא פוחדת לנצל ולהשתולל איתו. "טיפ טיפה" חביב, ו"אף אחת" (למלים של צרויה להב ולחן של שמוליק נויפלד) הוא שיר פשוט ומשעשע שמביא קצת ניחוחות של ואלס אירופאי לאלבום של מסיקה. אבל פרט לכך?  שממה. אורי זך, שהפיק ועיבד (והוא גם הבן-זוג של), איבד בדרך את כל מה שמסיקה יכולה היתה להשיג, כל מה שמסיקה יכולה היתה להפוך. כמו האמרגן בשיר של אנקרי, הוא פוטר את מסיקה משכל מסובך, ונשאר עם מסטיק דביק, שטעים בהתחלה אבל מאבד את הטעם די מהר. וכשהטעם נגמר, ומגיע החידוש המאוס ל"הצל ואני" (אני כבר יכול לשמוע מישהו בהפקה אומר לה: "מירי, אבל חייבים איזה קאבר באלבום. איזה שיר את אוהבת?"), אני פולט את הדיסק החוצה מהמערכת בכעס. צל כבד.

עצוב לי לומר, אבל לפחות האלבום של מירי מסיקה קולע ליעדים של יוצריו – פופ סינתטי, שכשהוא מצליח הוא חביב וכובש את מצעדי הפזמונים, וכשהוא פחות מצליח אז הוא לא באמת מזיק. וממילא מסיקה היא רק זמרת – רוצים מישהו להאשים?  לכו להאשים את חברת התקליטים, את ההפקה, את האמרגן. במקרה של נופר גנור האשמה נופלת בעיקר על כתפיה, היות שהיא כותבת ומלחינה את כל השירים (למעט שני טקסטים נהדרים של לאה גולדברג).

גנור היא יוצרת עצמאית, אבל אל תתנו לתווית הזו להטעות אתכם. החלום של נופר גנור הוא להיות מירי מסיקה. יש לה כשרון, היא שרה יפה, היא נעזרת באנשים מוכשרים, אבל כשאת מכוונת לאמא של המיינסטרים, את – במקרה הטוב – יכולה לשעשע לכמה רגעים לפני שאת נעלמת אל השכחה, ובמקרה היותר שכיח – ישר להיעלם. פשוט אין באלבום הזה רגעים מעניינים, גם לא כגנור מטפלת בטקסטים כמו "שבעה ימים" או "אהבתה של תרזה דימון" של לאה גולדברג (ש"הברירה הטבעית" הפליאו להפוך לנכס צאן-ברזל).

גם פה יש בליל של אוהבת-עוזבת-יושבת, אלא שהפעם מדובר ברמה די בינונית, בנאלית ("כבר כמה ימים הלכתי / הכל היה אז קצת תפל / לפתע זה הגיע / כלום כבר לא נראה אפל" או "ישבתי על הבר / הרגשתי אבודה / היית יבמשבר זמני / לא ידעתי אהבה"). קשה שלא להבין מדוע לא מצא האלבום של גנור בית בחברת תקליטים מסודרת. אולי שם היתה גנור מוצאת יד מכוונת (עם כל הכבוד לארי קטורזה, שעל ההפקה והעיבודים) ומוציאה אלבום אחר, מגובש יותר. מצד שני, כשהחלום שלך זה להיות הגרסה הנשית לרמי קלינשטיין, גם זה לא בטוח.

ואם במשפחת קליינשטיין עסקינן, אזי גם לירז צ'רכי בדרך לאלבום חדש. צ'רכי, שהותירה רושם עז ב"סוף העולם שמאלה", סרטו המצליח של אבי נשר, והתפרסמה בעיקר תודות לדודה המפורסמת, היא בוגרת להקת חיל החינוך ו"בית צבי". גם כאן – מקריות או תבנית – הבעל, זיו קוז'ו, כותב ומלחין ומפיק. כיאה לנצר למשפחת ק', צ'רכי מסתייעת בלהקת ליווי מקצועית (דודו טסה, ניצן חן-זראל, שמוליק דניאל ועוד). אבל שום דבר לא מציל גם אותה מהגורל הלוליטאי.

"מנוחה", הסינגל האחרון שלה לפני צאת האלבום שלה (שייקרא פשוט "לירז צ'רכי", כמו אלבום הבכורה של דודה ריטה), לא רע בכלל. אבל זהו, זה כל מה שאני יכול להגיד עליו. נדמה לי שאיפשהוא בשמיעה הראשונה או השנייה אפילו נרדמתי באמצעו. בניגוד לסערה שעוררה הדודה המפורסמת באלבום הבכורה שלה מ-1986 (עם שירים כמו "עבד של הזמן", "שיר אהובת הספן", "שביל הבריחה", "הכניסיני תחת כנפך", "לבכות" – אגב, רובם ככולם תודות ל…בעל, רמי ק'), נראה שצ'רכי עסוקה בעיקר בלמכור ופחות בלהפוך לזמרת חשובה. אם אני אסתכן בנבואות, אז ריטה היא לא תהיה. גם רמי לא. אולי עדיף לה שתתרכז בקריירת המשחק.

גם הסינגל האחרון של איריס פרחי, "איתי ובלעדי", לא מבשר טובות. היא, כמו גנור, כותבת ומלחינה את השירים בעצמה. נראה שהליקון מעמידים אותה כתשובה שלהם למירי מסיקה של הד-ארצי. פרחי, כמתבקש מהמעמד, לא יורה רחוק. את האלקטרוניקה של מסיקה היא מחליפה בגיטרות חשמליות וקצת רעש, וגם המראה שלה פונה יותר לכיוון הרוקי, אבל אל תתנו לה להטעות אתכם. גם פרחי רוצה בעצם להיות מירי מסיקה, לא קורין אלאל, בטח לא ענבל פרלמוטר. רק תנו לה איזה "לשם" אחד, אפילו "בלונים בלונים", והיא קונה את זה מיד.

בקיצור ולעניין, מי שתמה על הכותרת (הפרובוקטיבית?) או על הסמיכות של שתי ההגדרות מהמילון שהבאתי בפתיחה, יכול עכשיו להנהן בראש בשקט להסכמה ולבָכוֹת את הזמר הנשי שהולך לו לאיבוד בים של תאוות בצע, רייטינג ולוליטות. אני בטוח שענבל פרלמוטר מתהפכת בקברה כשהיא רואה מה עושים מהמורשת שלה. אני לא יודע אם זה מצליח (למסיקה נראה לי שדווקא כן) או רווחי, אבל אם ככה אתם רוצים את הזמרות שלכם, מגיע לכם לקבל את מסיקה, גנור, צ'רכי ופרחי. אני, ברשותכם, הולך לשמוע לי קצת יודית, קצת קורין, "מכשפות" ולהסיר מעליי את כל הקיטש הדביק הזה מהאזניים האטומות שלי. הו, כמה שזה נורא.

"…מול שורות של שפתיים

מול מליון מלים

כמו מבול של צלילים

על האזניים האטומות שלי…"

                                (כמה שזה נורא, מלים: ענבל פרלמוטר)

[ * מירי מסיקה, מירי מסיקה, עננה/הד-ארצי, 2005

  * נופר גנור, נופר גנור, אנטילופה, 2005

  * מנוחה (סינגל), לירז צ'רכי, הד ארצי, 2005

  * איתי ובלעדיי (סינגל), איריס פרחי, הליקון, 2005 ]

– התפרסם היום בפורום "מוסיקה עברית" ב-YNET –