צרבת לזכרון


 


דופק ביצה קשה במצח


קולף אותה, בוזק מלח


ואוכל כדי לזכור את הטיול לסדום.


זה לא כל-כך מצליח


אולי יותר מדי ממליח


ואולי זה לא היום היום.


 


בינתיים כבר צורבת


בגרון צרבת


קשורה ללובן הביצה.


אם לא שקד אז בוטן


עושה מהצרבת מותק


וגם לחלומות יש מוצא.


 


לכן אני אוכל וזוכר


שותה וחולם


אוכל ושותה, זוכר וחולם.


 


 


בכלל לא שמתי לב ועוד שנה עברה. שש שנים חלפו מאז שמאיר אריאל – הקוסם של המלים, המשורר, הכותב, הטרובדור, ההוא עם החיוך הממזרי והקריצה בעין – עזב אותנו בטרם-עת לטובת האלוהים ההיא שם למעלה, וכל זאת ממש סתם, בגלל שטות קטנה, חוסר תשומת לב, טעות אנוש.


 


בהתאם למסורת שנוצרה מיד לאחר מותו, גם מחר יחגגו אוהביו של מאיר, הן האמנים והן הקהל, בערב לזכרו, "בלעדיו", והשנה שוב במקום בו נולד וחי את רוב ימיו, קיבוץ משמרות. באירוע, אותו כרגיל מנחה ועורך קוטנר ומנהל אמנותית יהודה עדר, ישתתפו אמנים רבים, שחלקם זכו לבצע מיצירתו וחלקם היו שותפים לדרך. השנה ייקחו חלק באירוע (פרט לבניו, שחר ואודי,  ואשתו תרצה) יזהר אשדות, זהבה בן, מוש בן ארי, דיויד ברוזה, אריאל זילבר, שלום חנוך, דודו טסה, עברי לידר, אהובה עוזרי, מיקה קרני ומיקי שביב, יהודית רביץ, חמי רודנר, שלומי ולאה שבת, רונית שחר ועוד.


 


ברנדי אקסטרא-פיין לזכר


סיגריה דובק עשר


בפרדס מאחורי המתבן.


סיגריה שטוחה בלי טעם


מביאה את הספר "ענבי זעם"


וסרטים של אדי קונסטנטין. 


 


  ושוב ביצה קשה במצח


ורק מעט מעט מלח


ואוכל את כל הטיול לסדום.


והפעם זה מצליח


והזכרון מבליח


הנה אני במערה לבד פתאום.


 


לכן אני אוכל וזוכר


שותה וחולם


אוכל ושותה, זוכר וחולם.


 


 


"שש שנים בלעדיו", והפעם אני לא אהיה שם, על הדשא של האגדה, עם החבר'ה בערימה. חמש שנים ברציפות השתתפתי במפגן האהבה הזה, לאיש שנתן כל-כך הרבה אהבה לקהל שלו, אבל השנה נבצר ממני להגיע. יובל עדיין לא בגיל שמתאים להופעות רוק (למרות שאני בטוח שדי מהר הוא יהפוך למעריץ של מאיר), ולכן אני אאלץ להסתפק באלטרנטיבה הביתית המרוחקת-משהו שמעמיד לי ערוץ 24, ולצפות בשידור החי, שאקווה שיהיה שלם ועם מינימום הפרעות (פרסומות).


 


"ומלים כמו שלך אף אחד לא אומר כבר", אני מגלגל על הלשון את המלים של אהוד בנאי, וחושב כמה נכון המשפט הזה. הבלוז הכנעני שלו הוא בלוז שמספיד את הישראליות היפה, את הצבר המחוספס מבחוץ ומתוק-מתוק מבפנים, את המוזיקה הלא ממוסחרת, הלא מסודרת, הלא מתחנפת, הלא מתקלפת, המכשפת, המאלפת, הנשארת לתמיד.


 


פעם לא הייתי ככה, סנטימנטלי, רוצה לזכור. אבל היום אני לא יכול לשכוח, אני מוצא את עצמי חולם בהקיץ,על פרדס מאחורי המתבן, על שדה באבק הדיש, על ילדים עם גבורים להעריץ, כאלו שלא נעשים כאלה אינסטנט בערוץ הילדים או פוקס קידס. לכן ביום שני גם אני אגדל לי זיפים של זקן, אשען על המעקה, וארגיש מעט אבל. אבל על איש גדול, גדול מהחיים, שהלך מאיתנו, ועל הזכרון שלו, שעושה צרבת בבטן ובגרון ובלב.


 


פעם לא הייתי ככה.


פעם הייתי זוכר מה רציתי לשכוח


ושוכח מה רציתי לזכור.


היום אני מבין מה זה


להיות זכר, להיות זכר זה


לזכור ולזכור ולזכור.


 


עוד בוטן נגד הצרבת


שבינתיים מסרבת


אבל אני חולם בהקיץ.


שדה באבק הדיש


חברים, מכונה, סוף הקיץ


וילדים עם גבורים להעריץ.


 


אני אוכל וזוכר


שותה וחולם


אוכל ושותה, זוכר וחולם.


 


הולך ויחף


מריח בוסר


מגדל זקן, נשען על המעקה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s