הכי קשה בלי מפ3ים זה בעבודה.

בשבועות האחרונים חזרתי לשבת יום שלם מול המחשב (קוראים לזה "הוצאת גרסה"), ומפ3ים הם מבחינתי פס-קול כמעט הכרחי. בניתי לי כאן בעמל רב ספרייה ענקית, מאונדקסת לעילא ולעילא, עמוקה ומאסיבית, המכילה לא רק את כל האלבומים שנמצאים אצלי בבית בפורמט פלסטי אלא גם המון הורדות והעתקות וקבצים שנשלחו עם המלצה וכו' וכו'.

מה שאני הכי אוהב בספרייה הענפה הזו זה לקבל איזה טריגר – זה יכול להיות מישהו שמדבר על שיר או אלבום מסוים, איזה קטע שמתנגן ברדיו או בבית הקפה בדרך, איזו אסוציאציה או מחשבה – ואני מיד מעלה את האלבום למדיה פלייר ושוקע לי בתוך המוסיקה.

מכיוון שאני אחראי על כמה וכמה אנשים, לא יוצא לי הרבה לשבת מול המחשב ברציפות, כך שהאזנה לאלבומים הופכ, להיות באיזשהוא מקום בלתי אפשרית. לכן אני מאוד אוהב פשוט למפות בעזרת המדיה פלייר ספרייה גדולה (זה יכול להיות אמן מסויים או ז'אנר או שפה) ולרוץ שם בשאפל עד שאני מרגיש שזה חוזר על עצמו (לפעמים יכול לעבור יום שלם ככה).

מה שעוד מבאס ב"צום" הזה זה שזה מוציא את העוקץ מהריטואל האהוב עליי – להירגע מהעבודה עם קצת בלוגי מפ3 ואתרים בנושא. בין אם זה קופי,רייט?, הילד עם הלב הרחב או החבר'ה עם החוקן בגב האומה, אין כמו איזה המלצה עסיסית על שיר ולינק בצידה (הי, אפילו אני שתוף לנסיון להרים משהו כזה…). ובכן, גיליתי שכל הכיף הולך, כאשר אי אפשר להוריד את השירים (או, ליתר דיוק, אפשר להוריד אבל לא לשמוע).

בקיצור, היומיים האחרונים עברו מאוד לאט ובשקט יחסי (תרתי משמע). למוסיקה הגעתי רק באוטו ובבית (כוכבי השבוע: Prisoners of Love של Yo La Tengo ו-Lag של Katamine). למזלי, הם היו מלאים בעבודה ובאבהות. אז זה כואב, אבל פחות.