כמו שכבר סיפרתי, מתוך ייאוש/עודף זמן פנוי, הזמנתי סוף-סוף מדג'נגוס לפני שבוע ומשהו כמה דיסקים נהדרים שמזמן רציתי (ומזמן אני נהנה מהם תודות לציפור, שאין לי עכשיו…).
דג'נגוס, כמו כל מוסד אמריקאי מכובד, שעוד לא הסתאב (ע"ע אמאזון), הספיקו תוך שבוע ומשהו לשגר אליי כבר מחצית מהמשלוח, ובכלל זה את "אני ציפור עכשיו" של אנתוני והג'ונסונס, שרבים מכתירים בתור אלבום השנה 2005 (אגב, הכתירו אותו ככזה בינואר, כשהוא יצא, ועדיין מכתירים אותו ככזה עכשיו באוקטובר).
"אני ציפור עכשיו" הוא אלבום נפלא. נפלא במובן שהוא ממלא לך את הלב והנפש והשכל בפליאה – כמה אפשר לחשוף באלבום אחד? כמה היזקקות, פגיעות, כנות, שבירות יכולים למלא אלבום אחד? "יום אחד אני אגדל ואהיה אשה יפה. יום אחד אגדל ואהיה נערה יפהפיה", שר אנתוני בלי להתבייש. הישר מהעירוניות והציניות והאדישות הניו-יורקית, אנתוני והג'ונסונים שלו יוצרים קברט מלא בכלי נשיפה ושירת סול, עם טקסטים העוסקים בהומואים וטרנסג'נדרים ובלבול מיני וכל מה שלא נהוג לדבר עליו, בטח שלא לשיר עליו.
יש לאנתוני קול מדהים, מין שילוב של נינה סימון ואוטיס רדינג, עם קצת לו ריד ודיויד בואי. הוא מלווה את עצמו בפסנתר בחלק מהשירים בדיוק כמו שאני אוהב. התוצאה מדהימה בדיוק כמו שזה נשמע על הנייר. ועם אורחים כמו רופוס וינרייט, בוי ג'ורג', דוונדרה בנהארט ולו ריד, המסע של אנתוני הוא מופלא שפשוט לא יכול להשאיר אותך אדיש. אני מכיר אנשים שלא התחברו לאלבום הזה. אני מכבד אותם. אני מכיר אנשים (כמו דויד, כמו debaser) שנותרו שבויים שלו. אני מזדהה איתם. מזדהה איתם מאוד.
אז העברתי את הימים האחרונים בצלילה עמוקה אל תוך העולם של אנתוני. ואני חייב לומר שלא חסרה לי הציפור הכחולה שלי. כי הבטן שלי מלאה באהבה, אהבה גדולה, אגרוף מלא באהבה, שמכה בי שוב ושוב ושוב, ולא מרפה.
שכבתי במיטה שלי אתמול בלילה ובהיתי
בתקרה המלאה בכוכבים
כשלפתי פתאום זה היכה בי
אני חייב להגיד לך איך אני מרגיש
אנחנו חיים ביחד בתמונה של זמן
אני מביט בעיניך
והימים נפתחים עבורי
אני אומר לך שאני אוהב אותך
ואני תמיד אוהב
ואני יודע שאתה לא יכול לומר לי
אז נותר לי רק לאסוף
את הרמזים, הסמלים הקטנים שבמסירות שלך
אני מרגיש את האגרופים שלך
ואני יודע שזה מתוך אהבה
ואני מרגיש את השוט
ואני יודע שזה מתוך אהבה
אני מרגיש את העיניים הבוערות שלך שורפות חורים
הישר לתוך ליבי
זה מתוך אהבה
אני מקבל ואני אוסף לתוך גופי
את זכרונות המסירות שלך
(fistful of love)
שגיא נאור 
רק היום, כשהקשבתי לקאבר המוצלח של דבנדרה בנהארט ל-"Fistful of love", יצא לי להקשיב באמת למילים. באלבום של אנטוני השיר הזה קרוב יחסית לסוף ועד אז אני כבר שלולית מומסת של רגשות. הפעם הקשבתי היטב למילים וגם לקול של בנהארט שהולך ומשתנה מאהבה רכה לזעם שבוער בעיניים ומעוות את הקול, והבנתי כמה השיר הזה חזק, כמה מעט שירים כתובים מנקודת מבט של בן זוג מוכה, בין אם זה פיזית או נפשית, וכמה חזק השכנוע העצמי ש"זה מתוך אהבה", כמה נורא הביטוי הזה, Fistful of love, "אהבה מלוא האגרוף".
קאבר? ווט קאבר? ווט אר יו טולקינג אבאווט, ויליס?!
מתוך האוסף של המגזין The believer, שאיגד קאברים של חברי ה"סצינה" (קוקורוזי, דבנדרה, ועוד מיני) לחברים אחרים בסצינה (מאנטוני ועד אידה ודרומה). חפש ברשת אחרי הצום 🙂