לצערי, או לשמחתי, אני ממש לא מעורב בביצה הבלוגרית ואפילו לא בתת-ביצה הישראבלוגרית (כמאמר גרוצ'ו מארקס, אני לא שש להיות חבר במועדון שמוכן לקבל אותי אליו).
אבל אחרי שקראתי את הפוסט של עופרניקוס, בחור ששוחה חופשי בביצה (חתירה אפילו), והבנתי את הסיפור דרך הלינקים השונים שהוא נתן (האמת, הלינק לפוסט של יריב הספיק), זלג עצב גדול מהחיים הוירטואליים שלי לחיים המציאותיים.
האם המשפחה ידעה שגילי כתבה בלוג? האם החברים, הסביבה? לפעמים (לא במקרה שלי, אגב, אבל תכופות) העולם הוירטואלי הזה מאפשר לאנשים לכתוב דברים ולהתנהג בצורות שלא היו מגיעים אליהם בחיים בעולם המציאותי. העולם הוירטואלי והעולם המציאותי יכולים להתקיים במקביל לנצח, ולא להיפגש בחיים. ובכל זאת, מתברר כי כשהם נפגשים, מדובר בנסיבות מצערות, מצערות מאוד.
כל העניין הזה הזכיר לי קטע משיר של רוני סומק – "קח מצלמה, היא רצתה לומר לי, וצלם את חייך. / אם פעם תאבד אותם / ישאר לך לפחות / העתק". ואני כתבתי פעם, בהמשך לשיר הזה ולאירועים שקרו בחיי, ב"אוטודידקציה" – "כי אם לא אהיה עוד ביניכם מחר (או בזמן אחר), איך יידעו / מה הייתי ומה לא? / כעת תהיה להם התמונה… וטמון בלב פחד / כי מה יהיה אם הפילם יישרף? / האם כל מה שהייתי לשווא היה?"
לא קראתי את הבלוג האמור, אבל ללא ספק הוא עכשיו זכרון חי, צוואה שתישאר תמיד, העתק. על משקל ג'ים מוריסון, אפשר לשאול עכשיו – האם חייתי חיים מעניינים מספיק, כדי להשאיר אחריי בלוג?
שגיא נאור 
נכנסתי לבלוג של הבחורה שנהרגה – עצוב , … אתה לא יודע מתי זה יקרה…. ואולי חבל… כי אולי היית מפיק יותר מהחיים…
וגם קראתי את מה שהיא כתבה על ארז לב ז"ל – העציב אותי , וגרם לי לחשוב קצת….
להתראות.
אם אהבת, שנאת, כאבת, היית מאושר אפילו לרגע אחד – אז כן.
אם החיים שלך (הגיגים, מחשבות, חלומות..) מספיק מעניינים כדי לפתוח בלוג ולתחזק אותו, אז גם להשאיר אותו אחריך..
שלום לכל המגיבים
אני עמית, אחיה הבכור גילי ז"ל.
ראשית תודה לכל מנחמינו.
דבר שני להרהור שעלה כאן האם המשפחה ידעה כי היא כותבת בבלוג, אז התשובה היא כן, ואפילו היא עודדה אותנו להסתכל בו מדי פעם, רק שאנחנו לא היינו צריכים כי אנחנו משפחה שכולם משתפים את האחרים בכל הקורה להם.