הבוקר, לאור מזג האוויר החורפי שבא עלינו לברכה, החלטתי להנעים את הזמן שלי בפקקים בקצת ג'אז קל ומתקתק, ושלפתי מתוך ספריית הדיסקים הענפה שלי (זה היתרון בספריית דיסקים ענפה – שליפה on demand) את Dream of The Blue Turtles של סטינג.

תוך זמן קצר נזרקתי אחורה עשרים שנה, לימים בהם לסטינג היה יותר שיער, יותר תעוזה, יותר אמת וגם יותר מה להגיד, גם אם "רוסים" איבד מחיוניותו מאז סוף המלחמה הקרה…

אבל את ההוכחה הניצחת לכך שמדובר באלבום מעידן אחר קיבלתי כשעיינתי בחוברת של האלבום, ושם מצאתי את הקטע השערורייתי הבא:

לטובת המתקשים לקרוא, הנה – בהגדלה – הקטע הרלבנטי:

כן, ילדים וילדות, אינכם טועים או מתבלבלים: סטינג מודה כאן – ובגדול – למלחין ממנו שאב את המנגינה שמלווה את "רוסים", ואפילו מביא את התיבות אותן שאל (סימפל, במונחים של ימינו). בלי לגנוב קרדיט לעצמו, בלי "לשכוח" או לדחות את העניין לאחר-כך, סטינג נותן קרדיט איפה שמגיע, ואני מודה ומתוודה שאני לא רואה משהו כזה קורה היום, ואחרי-זה שאף-אחד לא יתפלא שאף-אחד לא נותן כבוד לאף-אחד בימינו.

אגב, על "רוסים" אפשר לקרוא בהרחבה בפוסט שלי שעסק בו בבלוג "פזמון חוזר".