"…אני אמות פה. עדיף לצאת לקרב.

 זה רק יותר יכאב, את אומרת.

 חבק אותי. חבק אותי חזק, את אומרת…"
 

כשאתה בן 16 ומאוהב חייך נראים כפרקים בעלילת דון קישוט. האהבה שלך היא תמיד גדולה מהחיים, תמיד בלתי-אפשרית, והדרך אליה ואיתה מלאה בטחנות רוח שיש לתקוף וחומות בצורות עליהן אתה מתנפץ שוב ושוב. ואהובתך יושבת לה במגדל השן, מביטה עליך בעיניה העמוקות כים ומחכה לך. מחכה שתגבר על כל הפחדים שבפנים והאתגרים שבחוץ ותהיה אמיץ מספיק כדי לממש את אהבתך.

אני אפילו לא זוכר איך גיליתי שהיא נוסעת. אולי היא סיפרה לי, אולי אחת החברות. לא היתה לה ברירה, כך זה נראה היה. אחרי שאמא שלה נפטרה, האופציה הסבירה היחידה שראתה מול עיניה היתה לנסוע לאבא שלה, אותו לא ראתה כל חייה, בארצות-הברית. אף פעם לא שאלתי אותה למה. גם לא הצעתי שתישאר. זו היתה טחנת הרוח הגדולה ביותר שבה נתקל דון קישוט במסעו, ונדמה שלא הייתי מוכן לוותר עליה בכזו קלות.

"אני אמות פה", אני זוכר שכתבתי לה. לא פחות, לא יותר. המכתבים שלנו התמלאו ברסיסים של פרידה, בדמעות של כמעט. ובאמת הרגשתי כמו מת, כשבאתי להיפרד ממנה, בדירה הריקה שפעם היתה בית, שפעם היתה לי מגדל שן יפהפה. עכשיו היא היתה מלאה בעשרות אבירים ונסיכות, שבאו גם הם לומר דברים אחרונים, ואני לא מצאתי לי שקט.

לרגע בודד הסתגרנו בחדר הקטן שלה, על המזרון שהניחה על הרצפה. רגע בודד, בו ניסיתי לומר לה שאני מוכן לצאת לקרב, שאני מוכן להדוף את לגיונות בני הבליעל, שאני מוכן להיות לה בית ומשפחה. במקום זה דמעה זלגה מעיני. במקום זה שמעתי אותה לוחשת "חבק אותי". במקום זה אחזתי אותה חזק חזק, ורגע בודד שלם נותרנו חבוקים.

יצאתי מהחדר בלי להביט לאף אחד בעיניים. בטח שלא לחבר שלה, שנראה היה מאוד משועשע מכל האפיזודה הזו. יצאתי מהדלת, ירדתי במעלית, וזרקתי את עצמי לרחוב החשוך והקר. תחנת האוטובוס שלי היתה ממש מתחת לבית שלה, אבל לא יכולתי ולא רציתי לנסוע הביתה. חיפשתי את הסוס שלי, לעלות עליו ולרכב אל האופק, אבל אפילו כסף לא היה לי. רק הכרטיסייה המרופטת של האוטובוס וכאב חזק בצד שמאל.

אז רצתי. רצתי כאילו צבא שלם של חיילים רודף אחרי. רצתי כאילו אם ארוץ מהר מספיק אוכל להקפיא את הכל, אולי להחזיר הכל להתחלה כמו סופרמן. רצתי ורצתי, עד שלא יכולתי לרוץ יותר. ובאמצע צומת סואן, נפלתי על הברכיים ופרצתי בבכי. זה לא עזר. זה רק כאב יותר. והכאב נעשה חד יותר וממוקד, ולא יכולתי לנשום.

מישהו עצר את האוטו לידי. סנשו פנשה אולי. הוא שאל אם הכל בסדר ולאן אני צריך להגיע. איכשהו מצאתי את עצמי רוכב איתו בדרך הביתה. פתחתי חלון לנשום אוויר, ועד שהגעתי לפינת הרחוב שלי הרוח כבר ייבשה את הדמעות. כשאתה בן 16 ומאוהב, דמעות הם עניין זמני בלבד. גם מוות מאהבה וקרבות נגד טחנות רוח. רק הכאבים נשארים איתך לכל החיים.

הארות:

* מבוסס על מקרה אמיתי.

* סנשו פנשה שלי התגלה כאישיות טלוויזיונית מתחום הבידור.

* למתעניינים בתחילתו ובסופו של הסיפור, מומלץ לעיין בפוסט הזה.

 מוקדש ל"שרת העיוור", שחזר להלך כסומא בינינו (ועוד עם ביקורת שלי על 11א', שכל-כך חיכיתי לה…).

נכתב כחלק מפרוייקט "12 עפ"י  [לרכישה].  הטקסט המקורי כאן.

1. שש שעות

2. חבק אותי