בטיסה מניו-ג'רזי לדאלאס סיימתי לקרוא את "רודף העפיפונים" של חאלד חוסייני.

די מוזר לקרוא אותו מספר על אותו יום בספטמבר 2001, כשהתאומים נפלו, שעות אחדות אחרי שביקרתי ממש שם, באנדרטה-לא-אנדרטה החיה-ונושמת-ולא-נחה-לרגע שב"גראונד זירו".

יש מעט מאוד דברים שמביאים דמעות לעיניי. ב"רודף העפיפונים" יש את כולם – סבל אנושי, אהבה של הורים לילדיהם, אובדן. כבר הרבה זמן לא קראתי ספר עצוב כל-כך, ומצד שני טוב לפעמים להרהר, בעודך מבלה את הלילה בחדר המפואר שלך בקומה ה-24 של מלון הייאט, בכל הרשע וההתעללות והסבל שיש ממש עכשיו בכל-כך הרבה מקומות בעולם.

יש ב"רודף העפיפונים" כמה רעיונות אוניברסליים, לא מקוריים אבל יפים בלי קשר – – –

יש בו תקווה, נאיבית אבל כל התקוות כאלה, שהשכלה וקריאה בספרים יצילו את העולם מפני פחדים קדמוניים ובורים רשעים. אני לא יודע כמה אנשים – באיראן, בסוריה, אפילו אצלנו במקומות מסויימים – יקראו את הספר הזה, אבל אפילו יקראו אותו מתי מעט, אני בטוח שמשהו יזוז בכיוון הנכון.

 יש בו שרשרת ארוכה של אבות העושים הכל כדי שהדור שבא אחריהם, ילדיהם, יחיו חיים טובים יותר מאלו שהיו להם. ביום שבו ביקרתי ב(כמעט) כל חנויות בגדי הילדים במנהטן, אני יכול רק לחייך בהסכמה.

יש בו התרסה כנגד הדת האורתודוקסית, השוללת כל דבר אחר, המשתלטת על כל דרכי החיים.

יש בו חלום על שילוב מנצח בין התרבות אליה נולדת והתרבות אותה אתה מאמץ, מרצון. בטיסה חשבתי כמה מחבריי כבר גרים בארצות-הברית, ולא עושים קולות של לחזור (להיפך). והאם גם אני צריך לנסות את מזלי במקום הגדול הזה, עם האפשרויות הבלתי-מוגבלות.

בסופו של דבר כולנו רודפי עפיפונים. נלחמים כל הזמן כנגד העפיפונים האחרים בשמיים, מנסים לאגף אותם, לחתוך, לנתק. וכשהם נופלים על הארץ אנחנו נלחמים בכולם בדרך אל השלל, אל הפרס. אנחנו מעבירים את כל חיינו במרדף ארוך אחרי העפיפון הכחול, מלקקים חרש את החתכים המדממים שבכף היד.

"אתה רוצה שארדוף בשבילך אחרי העפיפון הזה?"

…היה נדמה לי שראיתי אותו מהנהן.

"בשבילך, אלף פעם ויותר".