כבר כתבתי כאן לא פעם (ע"ע, למשל, סיכום השנה שלי) שההדרדרות התהומית של המיינסטרים הישראלי אל תהומות הגובלים בניפוץ פלסטיקים מדאיגה מאוד, אבל יש לי קיבה די חזקה ואני מצליח לעמוד בגבורה ברוב הסינגלים שאני מקבל לביקורת ואפילו בביקורים החטופים שלי בתחנות הרדיו השונות. עברתי בשלום את סינרגיה (גם אם הגיעו קאברים עד נפש). החזקתי מעמד כשטולטלתי קדימה אחורה על-ידי אמדורסקי. הי, שרדתי אפילו את האלוהים של סעדו. אבל שום דבר, ואני מתכוון שום דבר, לא הכין אותי למאורעות ליל אמש.

בשעת לילה מאוחרת, ברכב שלי, בדרך חזרה הביתה, עשיתי טעות של מתחילים ופתחתי את הרדיו בתדר של גלגל"צ. לחרדתי, שמעתי את מאיר אריאל זצ"ל שר את הפזמון של "לא יכול להוריד ממך את העיניים", מהיפים שבשיריו (ואולי מהיפים שבשירים בשפה העברית), במהירות כפולה או משולשת (ששיוותה לו קול של צ'יפמאנק), ולאחריו מין קטע ראפ כזה, מטופש וחלש, שפשוט גרם לי לאטום במהירות את האוזניים ולהעביר כאחוז טירוף למשהו אחר…  ומיד.

חבר'ה, הדרדרנו, ירדנו, מכרנו את נשמתנו לאלוהי הרייטינג, אבל רבאק – הבן-אדם מת!  תנו לו קצת כבוד. הוא וודאי מתהפך בקברו במהירות כפולה או משולשת. רוצים לסמפל, סמפלו. רוצים להעתיק, העתיקו. רוצים לגנוב, גנבו. אבל יש גבול לכל תעלול. אני מודה – אני נשברתי. לא יכולתי שלא לאטום את האוזניים.

לחצתי על הסי.די ובצירוף מקרים מדהים עלתה ענבל פרלמוטר* ואמרה לי: "חבל ש… שהגענו לכזה, כזה מצב נוראי בשביל להתעורר ולראות את זה…". באמת חבל.

* "חלום כהה" של אמדורסקי, מתוך "מנועים שקטים"