פעם, בכל פעם שהייתי שומע על התעללות בילד או בתינוק, בין אם מצד הוריו ובין אם מצד אחרים (משפחה, מעגלים חברתיים, זרים), הייתי מזדעזע. אני אדם עם בטן יחסית עמידה בפני הזוועות השונות שהעולם הזה פורש בפניי, אבל התעללות בחסרי ישע היא ללא ספק אחד הדברים שפשוט לא מניחים לי וטורדים את נשמתי.

מאז שיובל נולד, כשאני שומע על התעללות בתינוק, אני מתמלא זעם ודמעות. כי עם כל הכבוד למה שחשבתי והרגשתי קודם, רק כשאתה הורה לתינוק, קטן חמוד וחסר ישע, כשאתה מעביר את ימיך (ולילותיך לפעמים) בדאגה לו ובמחשבה עליו, כשאתה יודע שאתה האחראי לחייו – למזון שהוא אוכל, לחיתול שהוא לובש, לכך שיהיה לו חם ונעים. רק אז אתה מסוגל להבין כמה רשע יש במי שמתעלל בתינוק, כמה חוסר אנושיות, כמה אטימות. רק אז אתה מבין שאיש כזה איננו ראוי להלך בין בני האדם. איש כזה ראוי שיישב כל חייו בין סוגר ובריח, הרחק מבני אדם נורמטיביים (למען האמת אני יכול לחשוב על עונש ראוי יותר, אבל הוא איננו נהוג במדינתנו, וכנראה טוב שכך).

תינוק בן שלושה חודשים מת בבית החולים. כל חטאו היה בכי מתמשך. האב, חרדי בן 19, כעס על כל שבכה. חרדי?   לאדם כזה וודאי אין אלוהים בליבו. אלוהים?!  אלוהים אדירים.  

מישהו כתב פעם שצריך רשיון כדי לנהוג, רשיון כדי לשאת נשק, רשיון לעשות כמעט כל דבר במדינה הזו, אבל לא כדי להוליד ילדים. אתה יכול להיות בור, נכה נפשית, ילד טיפש ובכל-זאת להביא ילד לעולם. זה כל-כך קל שזה פשוט מצמרר. זה גם קל להתעלל בו ולהביא למותו. הקושי הוא לדאוג לו כל חייו, לעשות אותו מאושר, לגדל אותו בריא ושמח. הקושי זה לאהוב אותו בכל מצב, בכל מחיר. גם כשהוא בוכה, בעיקר כשהוא בוכה.

להיות הורה זה לעקור יום יום בידיים החשופות מרצפות בוערות מתחת לכפות רגליהם הקטנות כדי שימשיכו לרקוד.

רִקְדִי כְּאִלּוּ אַף אֶחָד לֹא
מִסְתַּכֵּל עָלַיִךְ,
הֲיִי פִּיקָסוֹ הַמֵּנִיף מִבַּד הַגּוּף
כְּתֵפַיִם וְיָדַיִם,
תְּנִי לְמִכְחוֹל הָאֵשׁ לְהַשְׁחִיר
גֶּחָלִים בָּעֵינַיִם
וְזִכְרִי שֶׁמֵּרֶגַע לֵדָתֵךְ אֲנִי עוֹקֵר
מַרְצָפוֹת בּוֹעֲרוֹת מִתַּחַת לְכַפּוֹת רַגְלַיִךְ.

 (ארבע עצות לילדה רוקדת, רוני סומק, מתוך "מחתרת החלב")