אני עומד בפינת הרחוב ומביט אל עבר החלון המואר שבבית שבקצה הרחוב. רק במקרה עברתי פה. יצאתי לטיול עם הכלב, והוא סחב אותי לרחוב הזה, לפינה הזו. אני רואה את האשה רוכנת מעל הכיור, וודאי שוטפת כלים. לרגע היא מביטה דרך החלון בשמיים זרועי הכוכבים, ואז חוזרת למציאות, למים הזורמים, לכלים הנערמים. אני אף פעם לא הנחתי לה לשטוף את הכלים בסוף הארוחה. אבל מה אני הבנתי אז?    מאז אהובתי כבר לא אוהבת אותי. אהובתי התבגרה, אהובתי מצאה לה בית. ויש לה גבר שיודע הכל – איך לדבר, איך לאהוב, איך לגעת. כמו שהיא אוהבת, כל הזמן.

האור בחלון כבה. אני מביט בה הולכת לחדר השינה, לישון, לבד. כשפגשתי אותה פעם, אחרי שהם עברו לגור ביחד, היא אמרה לי שהיא משתנה. שהבחורה שאני הכרתי, שאני אהבתי, כבר לא קיימת. הוא מדבר איתה, הוא אומר לה דברים, הוא כותב לה פתקים קטנים ומשאיר על הכרית, על המקרר. ציטוטים מהמקורות, ממשוררים מפורסמים. אני לא אמרתי כלום, רק כתבתי לה שירי אהבה גדולים, מלאי פאתוס וחסרי קשר למציאות. והוא, הוא לא שוכח מה אמיתי, מה מציאותי. הוא שם, כל הזמן.

היא הולכת לישון לבד. מכבה את האור. קרובה אליי כל-כך, ובכל-זאת כל-כך רחוקה. ואני יודע שהיא כבר לא צוחקת. בטח לא כמו שצחקה איתי. כבר לא מאושרת, כבר לא טורפת את החיים, כבר לא נסיכה יפה וטהורה. החיים טפחו על פניה, ועכשיו כל מה שנשאר לה זה רגעים קצרים של אושר גנוב, שבהם היא חומקת מהבית, כשהוא מגיע מאוחר או כשהוא הולך לישון מוקדם, נכנסת למכונית ונוסעת למקומות שבהם היינו מבלים פעם. היא מזמינה לעצמה משקה חזק מדי ושותה פחות מדי, מביטה בזוגות המשחקים את המשחקים שאנחנו היינו משחקים פעם, ובעיקר חושבת. והוא יודע, הוא יודע שהיא שם. הוא יודע כל הזמן, ואולי בגלל זה היא כבר לא צוחקת. בטח לא כמו שצחקה איתי.

נהיה קר. הכלב סוחב אותי בחזרה הביתה. אני מביט בבית הקטן והחשוך שם מצאה לה אהובתי מקלט. מקלט וכלא, ממנו היא חומקת. ורק ממני היא לא מתרחקת. אהובתי שהתבגרה, אהובתי שהתברגנה, נשארת תמיד קרוב אליי, קרוב מדי. אולי זה מתוך בחירה, אולי זה גורל. אני מהרהר בזה כשאני פותח את הארון ומחליף חולצה. הנה הסוודר שהיא קנתה לי, הסוודר שהיא אהבה. אתה נראה בו כמו מרלון ברנדו, היא אמרה לי. הו, אהובתי, אהובתי. הייתי בשמחה משאיר אותך מאחוריי. לו רק הייתי מפסיק להיתקל בך בכל מקום אליו אני הולך. כל הזמן.