ככל שעובר הזמן, ככל שחולפות השנים, ככל שמתמעטים אלו שהיו שם ויכולים לספר בגוף ראשון על הזוועות, כך נדמה שתשומת הלב ניתנת גם לאלו שנולדו אחרי, שגדלו בצל, אלו שכונו "דור שני".

כי אלו שהיו שם ושרדו, האוד המוצל, אמנם השיגו נקמה מתוקה ואצילית – הם שרדו, הם הקימו משפחות, הם הולידו ילדים, הם הקימו מדינה, הם ראו בתקומת העם, בנצחון האמיתי – אבל משהו מהם נשאר שם, משהו מת ונקבר, נותרו פצעים פתוחים, צלקות, זכרונות מארצות רחוקות, חלומות בלילה, סיוטים.

הגיע הזמן לדבר גם על אלה, להזכיר ולספר עליהם, אלה עם הצלקות והסימנים שבפנים, אלו שעדיין שומעים קולות מארץ הרוח.

"יש בנגינת קולה נימת ילדותיות קלה
היא האם המאמצת גרוטאות וסמרטוטים,

בעלי חיים
יש במבט עיניה ציור של משפחה קטנה
היא מראה לי קיר של בית וילדה עם שני סרטים,

שרטוטים פשוטים
פני בובה, עיני פנינים, צלקות וסימנים
קעקועים צרובי שנים
קול מארץ הרוח, קול קריאת העורב
באוזנה צועק

קול מארץ הרוח בא לאט וקרב
היא הולכת, נטרפת
היא הולכת ואני שותק

יש בצללית ראשה תנועה שמסתירה חולשה
לפעמים כשהיא צוחקת מתפצלים שבילי קמטים
לפרטי פרטים
היא הייתה כל כך יפה, פני מלאך שיער קטיפה
בתוך שמלת כלולות שקופה

קול מארץ הרוח בא לאט וקרב
היא הולכת, נטרפת
היא הולכת ואני שותק"

(קול מארץ הרוח, מלים: יעקב גלעד, מתוך "אפר ואבק")