אני לא אינדי פריק. אני לא מאלה שהמלה "אלטרנטיבה" מהווה עבורם מוטו בחיים ו"יוצר/ת עצמאי/ת" גורם להם לרטט בכל הגוף. ובכל זאת, גם אני מתפעל ומתלהב מיוצרים שפועלים בשוליים, שמוציאים את החומר שלהם בצורה עצמאית, שנאמנים לטקסטים שלהם ולמוזיקה שלהם, ושלא מוכנים לקבל תכתיבים של הרדיו והטלוויזיה המסחריים או חברות התקליטים. כשהאזנתי לאלבומים של מור שטייגל וגלית פלורנץ הרהרתי ביוצרות העצמאיות שמרימות ראש בזמן האחרון דווקא מהשוליים – רות דולורס-וייס, הדרה לוין-אדרי – וזאת דווקא אל מול תעשיית הבובות-בארבי-על-חוט שמגישה לנו את רוני דואני, שירי מימון, האחיות פיק זצ"ל (זכר צמד לדראון) ושאר מרעין בישין.
אז מה המשותף לפלורנץ ושטייגל פרט לכך שהן הוציאו את האלבומים בצורה עצמאית (פלורנץ בעזרת נענע דיסק ואנ.אמ.סי, שטייגל בעזרת התו השמיני)? שתיהן בוגרות "רימון" (תו-תקן אופנתי בזמן האחרון), שתיהן יוצרות את המוזיקה שלהן בעצמן, שתיהן מעניינות ומיוחדות, לשתיהן קול מרשים והיכולת להשתמש בו, ונראה ששתיהן יודעות מה הן רוצות מעצמן. אה, כן – ושתיהן לא תגענה לפלייליסט של הקובלנציה, והאלבומים שלהן כנראה לא ימכרו יותר מכמה מאות עותקים. עצוב אבל אמיתי.
עוד על שטייגל ופלורנץ בביקורת המתפרסמת היום בפורום מוסיקה ישראלית של YNET.
שגיא נאור 
את פלורנץ אני לא מכיר, אבל הדבר האחרון שהייתי חושב להגיד על "עד המבול הבא" הוא "מעניין". נראה לי ששטייגל מיהרה מדי; יש שם כמה רגעים מבטיחים, אבל רוב האלבום הוא בנאלי, וחלק מהקטעים (למשל, "כמה כוח") מביכים ממש.
אני תומך בתגובה הזו. הייתי ב"תו" כשיצא האלבום והמוכרת שם ניסתה "לדחוף" לי אותו, וניסיתי לתת לו צ’אנס הגון, אבל זה פשוט לא היה מעניין.