"אני טורו / מפוצץ בדינרו / מחולל נסים כמו סבא ג'פטו / בוא תראה מה קורה פה / הן צועקות לי "טה קיירו" / למה אני טורו / מפוצץ בדינרו / תאכל מרס טורקי מולי אין תיקו תיקו / בוא נראה מי שולט פה / סאב, נומרו אונו, מרו מרו…"
אם אתם רוצים את ה-50 אגורות שלי על "בדיוק כשחשבתם שהכל נגמר", האלבום החדש של סאבלימינל, ובעצם על היצירה של סאבלימינל בכלל, ובעצם בעצם על הראפ הישראלי כז'אנר, "טורו", הלהיט שסאבלימינל בישל לרדיו הישראלי לקראת הקיץ, הוא התמצית, הגרעין, המיקרו-קוסמוס – מצד אחד, שפע רעיונות מוסיקליים: סימפול של "הפרח בגני", גיטרות מאת אבי סינגולדה, קולות רקע, סאונד פצצה, מה שתרצו. מצד שני, טקסט מביך, שלו הייתי נתקל בו באיזה בלוג של ילד בן 12 הייתי אולי חושב שעוד ייצא ממנו משהו, אבל כשמדובר בקובי שמעוני, בחור בן 26, שעושה ראפ כבר 11 שנה, הקים את הלייבל ת.א.ק.ט, גילה כשרונות (הצל, סיוון, שי 360), הוציא כבר ארבעה אלבומים, ואפילו כיכב בסרט ובפרסומת לשוקו של תנובה, אתה פשוט מצפה ליותר. השילוב הבלתי אפשרי הזה, בין הגאונות בסאונד לאינפנטיליות (סורי, אין לי מלה אחרת) של הליריקה היא משהו שפשוט משגע אותי כבר הרבה זמן ומתחדד מאוד באלבום החדש של סאב.
– – – מתוך הביקורת שלי על "בדיוק כשחשבתם שהכל נגמר", האלבום החדש של סאבלימינל שמתפרסמת בפורום "מוסיקה ישראלית" ב-YNET.
שגיא נאור 
"כי הראפ, ילדים וילדות, התחיל מאנשים שהיה להם הרבה מה לומר, דברים איכותיים ונכונים"
i said hip hop the hippie to the hippie the hip hip hop, a you dont stop the rock itto the bang bang the boogie say up jumped the boogieto the rhythm of the boogie the beatskiddlee beebop a we rock a scoobie dooand guess what america we love you
למה אנשים בארץ כל הזמן מדברים על הראפ כמוזיקה שיש לה מה להגיד? עד גראנד מאסטר פלאש הראפ היה הכל על שטויות ו"אני הכי טוב" ובדיחות… אפילו אחריו, חוץ ממנו ו KRS ONE לא היה הרבה מסר בשירים… למשל מלכי האולדסקול:
RUN DMC היו אולי 2 שירים באלבום הבכורה שדיברו על כמה קשה להם בחיים (אבל בלי אמירה פוליטית) ורוב השירים שלהם מדברים על שטויות.
LL Cool J לא היה הרבה יותר טוב…
עד 87-88 ו-BDP, PUBLIC ENEMY ו NWA הראפ היה די מאוזן כמו כל סוג של מוזיקה אחרת.
<P ali
שני חלקים לתגובה זו.
חלק ראשון: תלוי מהיכן אתה מתחיל להגדיר "ראפ". גיל סקוט-הרון, למשל, עשה ראפ עוד כשזה היתה שירה ולא היפ-הופ. ואלו אכן היו דיבורים על רקע מקצב עם מחאה חברתית נוקבת. אמנים דומים, כמו ה- Last Poets, למשל היו גם הם באותו כיוון.
חלק שני: הראפ פרופר היה אכן ז’אנר של מסיבות בתחילת שנות ה- 80. הראפר היה אחד מדליק שידע לזרום עם הזרם ולתפוס בנות וכן הלאה (אלא עם מילים הרבה יותר חכמות). באמצע שנות ה- 80’ המצב השתנה והמוקד עבר לראפ מחאתי – אפריקה במבאטה, NWA וכן הלאה. הפיכת הראפ לז’אנר מחאתי היא זו שהעניקה לו תשומת לב נרחבת בפעם הראשונה, ולא ה"חגיגיות" שלו.
בקשר לחלק הראשון, לא אתיחס, כי זה יכנס אותנו לדיון ארוך על גיל-סקוט הרון ועד כמה הוא באמת היא "אבי הראפ" השימוש שלך במושג "ראפ פרופר" בחלק השני די סוגר את הדיון של החלק הראשון (ועוד אמרתי שלא אתיחס…)
בקשר לחלק השני, הראפ קיבל תשומת לב עוד לפני המהפך הפוליטי שלו, אם RUN-DMC, LL COOL J ואפילו הביסטי בויז הלבנים… תקופת הזהב של הראפ, הניו סקול הראשון. וכמו שאמרתי, GMF ו KRS באמת היה להם משהו יותר משמעותי להגיד, אבל המיינסטרים ומה שהגיע לקהל הרחב היה ADIDAS וזיונים בג’יפ של LL
אני לא טוען שסקוט-הרון היה אבי הראפ. רק שהסגנון התפתח מאמצע שנות ה- 60’, ובדרך היו אמנים שהשתמשו בטכניקה שהיום ידועה בתור "ראפ" (אייזיק הייז למשל), אלא שאז זו היתה טכניקה ולא סגנון מוזיקלי.
כמו כן, יש להבדיל בין "תשומת לב" לבין הפיכת הסגנון ללגיטימי. ראן-DMC לא היו משמעותיים במיינסטרים (וזאת הכוונה ב"לגיטימי"), מלבד בחידוש שלהם ל- Walk This Way (הביסטי בויז הם סיפור אחר, בהיותם לבנים, ועל כן מקובלים יותר על התקשורת האמריקאית), ורק השימוש הבוטה במחאה, הסב תשומת לב בתקשורת לסגנון החדש (יחסית) והביא לכך שהראפ הפך לחלק לגיטימי מעולם המוזיקה, וגם אז היה צורך להביא את הראפ לכדי התמתנות מסויימת חזרה אל ה"חגיגות" כדי להשלים את הקבלה שלו למיינסטרים.