בחמישה ביוני 1967 בשעה 7:45 בבוקר נפתחה מלחמת ששת הימים במהלומה אווירית ששמה קץ לכמעט עשר שנים של התשה (מאז מבצע סיני). המלחמה, שנחשבת עד היום בפנתיאון הישראלי כמוצלחת ביותר, הסתיימה במהירות, צה"ל כבש מידי הסורים את מרבית רמת הגולן ורכס החרמון, רצועת עזה וחצי האי סיני נכבשו וכך גם הגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים והעיר העתיקה). כ-800 חיילים איבדו את חייהם במלחמה וכ-3000 נפצעו בה. 

בששה ביוני 1982 החל צה"ל במבצע שלום הגליל (שהפך ברבות הימים למלחמת לבנון). מטרתו המוצהרת היתה כניסה ללבנון כדי להרחיק את הקטיושות מגבול הצפון, אולם צה"ל הגיע עד ביירות, גירש את אש"ף מלבנון, הקים את צבא דרום לבנון ושקע בבוץ הלבנוני. 670 חיילים נהרגו במבצע עצמו, 1216 חיילים מאז ועד לנסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000.

מלחמת ששת הימים ומלחמת לבנון לא הסתיימו מעולם. הסכסוכים שהן ניסו לפתור, כמו גם אלו שהן הציתו ביתר שאת, נמשכים עד עצם היום הזה, על אש קטנה יותר או קטנה פחות (תלוי את מי שואלים ומתי). סטינג כתב פעם (לפני שאיבד את שער ראשו, את האנרגיות ואת האינטגריטי…) ש"אין דבר כזה כמו מלחמה הניתנת לניצחון", "winable war". כנראה שהוא צדק.

אני, אישית, מקווה שהילד שלי יפגוש מלחמות רק בספרי ההסטוריה. אולי הגיע הזמן, ממש כמו בשיר של חיים חפר, להבטיח לו, לעצמנו, בשם כל אלה שהלכו לקרבות נוראים, חלקם מבלי לשוב, שדי – אלו היו המלחמות האחרונות ולא תהיה מלחמה נוספת, בלי קשר למי צודק, מי חזק ומי זקוק לכמה קולות באילו בחירות.