הפעם, לשם שינוי, לפי סדר חשיבות: העונשים המגוחכים שניתנים למתעללים מינית בכלל, למתעללים מינית בילדים בפרט ולמתעללים מינית בתוך המשפחה על אחת כמה וכמה עופר לנדא (עופרניקוס) כבר ניסח את זה בצורה הטובה ביותר: שופטים (בהן שתי שופטות) שכותבים בפסק הדין כי ילדה שנאנסה על-ידי אביה מגיל 6 ועד גיל 18 נהנתה מכך ובשל כך נמנעה מלהתלונן ראויים להיכלא באותו תא ביחד עם אותו אב. שופט שהטיל ששה חודשי עבודות שירות על אדם, וכלל לא משנה לי מקצועו, שהתעלל מינית בקטין החל מגיל 11, הוא מבחינתי אדם לא מוסרי ואולי גם סוטה. כן, פסקי הדין המגוחכים האלה מחזקים אצלי את הדעה שאותו "אדם סביר" שנמצא בבסיס המשפט בכלל והמשפט הישראלי בפרט הוא סוטה, או כפי שניסחה זאת any אנס/פדופיל/מכה נשים, אחרת אי אפשר להסביר עונשים מגוחכים שמתפרסמים שוב ושוב, ומביאים איתם חוסר אמון מוחלט בשופטי ישראל וזעם רב כנגד המערכת שצדק ומוסר הפכו להיות מילות גנאי בה. (למי שמחפש עוד דוגמאות, וגם דיון מורחב ומעניין בשאלה מיהו האדם הסביר – רמז: לא אישה – מומלץ לקרוא אצל anathea). עופרניקוס, שבניגוד אליי גם אקטיביסט ידוע, שלח מכתב לשופטים ה(לא-)נכבדים אמינוף, מוניץ ודה-ליאו לוי, עם העתק ליו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט, יו"ר הועדה לקידום מעמד האשה, המועצה הלאומית לשלום הילד ואיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. הוא כותב שם כי ההתבטאויות של השופטים הללו בפסק הדין "מחרידות, מזעזעות וזועקות דרשני". "לא ייתכן", הוא מוסיף, "שבמדינת חוק ישבו לכס המשפט אנשים כה חשוכים בדעותיהם, אשר מתירים לעצמם להתבטא באופן שכזה, המטיל את האחריות לאונס על הקורבן". הוא גם קורא "לפעול… על מנת לקבוע מצבים או מקרים בהם על שופטים… להטיל על נאשם את העונש המקסימלי הקבוע בחוק לעברות בהן הורשע". הוא מסכם: "במדינת ישראל של 2006 לציבור אין בטחון, אין תחושת בטחון ואין אמון במערכת המשפט". המכתב של עופרניקוס חשוב ומדויק. לטעמי, יש להפיץ אותו בתפוצה רחבה ככל האפשר, כי הגיעו מים עד ההתנהגות הבהמית והמזלזלת של ילדים ובני נוער אל מול ההתעלמות ולפעמים העידוד של הוריהם רציתי כבר הרבה זמן לכתוב על זה, אבל ההודעה של יריב, האבא של "ישראבלוג", היתה הקש ששבר. לאן שאני לא הולך אני רואה ילדים ובני נוער עסוקים בונדליזם – מלכלכים, שוברים, מרססים כתובות, צורחים, מקללים. בקניון, בקאנטרי קלאב, בגינה הציבורית, בים. פעם, כשהייתי ילד ונער, שנאתי לשמוע את המבוגרים אומרים שהצעירים של היום הם "לא מה שהיה פעם". היום, כשזקנתי וגם חכמתי (?!), אני מזדהה עם כל מילה שכתב החבוט: תתנהגו כמו בני אדם, תשמרו על הסביבה, תהיו אנשים נורמלים. גם אנשים די צעירים, בגיל 30+, מסתכלים עליכם בתדהמה ומתביישים, סימן שמשהו מאוד לא בסדר כאן. וזה לא אשמת הילדים. זה אשמת המבוגרים. ליד כל ילד לא מנומס, לא מחונך, עומד הורה שהוא לא מנומס ולא מחונך כמוהו ו/או לא מחנך. הורים, קחו אחריות על הילדים שלכם, חנכו אותם, למדו אותם להיות מנומסים ואדיבים לאחרים. אחרת יהיה פה כזה כאוס, שלא נוכל לצאת ממנו. אליטיזם אני חושב שהיה זה ביביהו, שהפך את ה"אליטיזם" למילת גנאי. פעם כולם רצו להשתייך ל"אליטות". היום הם מוקצים מחמת מיאוס. וכך מגיע יורם ק, שאני מאוד אוהב ומעריך את כתיבתו, לשאול בפורום מוזיקה ישראלית אם עצם הבחירה של אמן להלחין שירי משוררים אין בה משום אליטיזם. אני כבר כתבתי כאן לא פעם את דעתי על אלבומים משירי משוררים, אבל לא זה הנושא עליו אני רוצה לדון כאן. אני רוצה לדון בכך שאנחנו מניחים לאליטיזם להיות קללה, לנאורות להיות בושה, לחוכמה להיות סיבה לקלס. התרבות והאינטיליגנציה והדיון הציבורי הזנו את עצמם לטובת הרייטינג, קיצרו ושיווקו את עצמם כדי שיתאימו להפסקות שבין הפרסומות, הפכו לקומניקטיביות (כלומר, פונים למכנה המשותף הנמוך ביותר) ואיבדו את הרלבנטיות שלהם. ספר של מאיר שלו הוא אליטיסטי, כי שלו כותב בשפה גבוהה ועשירה, שאיננה "זורמת" כמו רם אורן (נשבע לכם – שמעתי את זה בשבוע הספר). אלבום מעניין כמו "אדם" של אלי מגן לא יושמע כי מי בכלל מקשיב היום לג'אז ומה זה המילים האלה בכלל (וחוץ מזה, איך זה שלא רואים לו את הריבועים בבטן?!). סרטים נפלאים, כמו הסרט החדש של בניני עליו כתבתי כאן, מסתגרים להם בגטאות דוגמת "לב", כי הקולנועים תפוסים על-ידי "הצעקה 15" ו"ספיידרמן 8". די! נמאס!! האם הפכנו להיות כאלה שטחיים, רדודים, לא מעניינים ולא מתעניינים?! ואם ככה, האם האייטם לעיל על בני הנוער כל-כך מפתיע אותנו??!!! אני רוצה לכתוב כמו מאיר שלו, כמו רוני סומק. רוצה להלחין כמו אלי מגן. לעשות סרטים כמו בניני. אני לא רוצה להופיע בכוכב נולד, בחדשות ערוץ 2, בערוץ 24, בגלגל"צ. אליטיסט?! דווקא מתאים לי. איך אני נוהג? התקשר לספר… בכל פעם שאני רואה את המדבקה הזו על רכב, הנהג שלפניי לא יודע לנהוג. אני מחזיק את עצמי בקושי שלא להתקשר למספר ולספר להם שהוא/היא נוהג מהר מדי או לאט מדי, עוקף בלי לאותת וכמעט חותך אותי, עוקף לאט כל-כך שזה פשוט סכנה, חוצה קו הפרדה, עובר באור אדום, עושה פניית פרסה היכן שאסור. ותמיד, אבל תמיד, יש לו את המדבקה המטופשת הזו: איך אני נוהג?! אז אתה נוהג חרא, אדיוט, ואת נוהגת נורא, מפגרת, ותלכו תקחו שיעורי נהיגה ותרדו לי מהכביש. מזל שאני מאבד את המספר הרבה לפני שאני מתפנה להתקשר…נפש רפש. אשמח אם תפיצו, תלנקקו ותשאירו את הנושא הזה בראש סדר העדיפויות. מחר אלה יכולים להיות הילדים שלי ושלכם.
תקיון קטן: המכתב הופנה לשר המשפטים, ולא לשופטים עצמם…
ולגבי ה"איך אני נוהג" – הגשתי פעם תלונה במשטרה נגד נהגת שנהגה בצורה מטורפת לגמרי, ואחרי כמה זמן קיבלתי שהתיק נסגר מחוסר עניין (!!!)
נעצרתי מול הקטע הזה דקות ארוכות וקראתי אותו שוב ואז שוב, סוג של תראפיה כנראה. הכל מוכר, הכל מסוג הדברים שאני מנסה להדחיק למעמקי התודעה כל הזמן. פשוט כדי לא לחטוף אולקוס. כי אחרת אריב עם כל מי שאני מכירה כמעט בלי סוף.
(גם זה סוג של תראפיה)
{למען הסדר הטוב גם- nathalie וגם נתלי-מון מ"נשמע בתל-אביב" הן אותה בחורה- אני. ישרא לא מאשרים כינוי זהה לשני הבלוגים}.
כתוב כאן שברק שוקל להדיח את השופט.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/730755.html
הבוקר בידיעות נכתב שהשופטות דווקא התנגדו לאמירות של השופט ועכשיו הן עצבניות שהן כלולות בתוך האמירה הזאת (או משהו דומה. לא לגמרי קראתי).
דווקא מאיר שלו הוא בעיניי דוגמא לאדם שיודע לכתוב בצורה מאוד זורמת תוך כדי שימוש בשפה גבוהה ועשירה (בניגוד למשל, לס. יזהר – שכותב בעברית יפהפייה, אך לא זורמת בעליל.)
לגבי המדבקות האלו של להתקשר ולדווח.
חבל מאוד שאין לך ביצים ושאתה לא מתקשר. אני מתקשר לאחד כזה ביום בערך, בד"כ זה על מנת לדווח על אורות אחוריים או אורות בלימה שרופים. כבר התקשרתי לכמה כאלו של חברת דן או קווים כולל פעם אחת על אוטובוס שחצה צומת באור אדום.
אל תחשוב פעמים, אתה לא דופק נהג עבריין
אתה אולי חוסך למישהו את התאונה של מחר
בקשר למה שרשמת על התנהגות בני נוער וילדים – אני לא חושב שקריאתך להורים לחנך את ילדיהם להיות מנומסים ואדיבים ריאלית באיזושיא צורה. אני חושב שאפשר להניח שברוב המקרים לילדים אלו יש הורים שלא מסוגלים לחנך או לחילופין מתנהגים באותה צורה…
כדאי להציע פתרון יותר ריאלי לפני שמעבירים ביקורת בצורה כל כך נוקבת על תופעה חברתית כזאת (שלפי דעתי לא ייחודית למדינת ישראל אבל זה לא מבוסס על שום ידע) – אני מאמין שהפתרון היחידי לזה (מאחר ורישוי הורות על סמך אופי ויכולת חינוך אינו רלוונטי) הינו מערכת החינוך – הפורמלית והלא פורמלית. השקעה תקציבית, הכנסת תכנים מהסוג הזה לבית ספר יסודי, השקעה ועידוד תנועות נוער וכו’
ישנן גם אפשרויות השפעה יותר אישיות – ללמד, להתנדב במקומות שקשורים לנוער וילדים וכו’ בלי זה המצב לא ישתנה.
אני מסכימה איתך שיש פה מעין ביצה ותרנגולת, כשמדובר בהורים אלימים שאמורים לחנך ילדים לא-אלימים. אבל לדעתי חלק ניכר מהבעיה מגיע מכיוון אחר, של הורים שלא מציגים גבולות לילדיהם ובכלל לא מספיק מעורבים בחינוך הילדים. בין היתר, אגב, מתוך התפיסה ש"בבית ספר יחנכו אותו". וזו תפיסה בעייתית מאוד, במיוחד במערכת החינוך שלנו.
היות ותפוז לא מוכן לעשות טראקבק…. (אפאופו "דברים שמעצבנים אותי ), הנה קישור לתגובה שלי: <A target=_blank href="http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=726998http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=726998">http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=726998</A>