כתבתי פוסט על מה שקרה אתמול בכפר גלעדי, על הזלזול בחיי אדם, על שירות המילואים בצה"ל (צבא הברדק לישראל?) ועל אנשים שמתים סתם.
זה עצבן אותי, כי יכולתי להיות שם, בסיטואציה הזו. אני אפילו שייך לאוגדה הזו, במילואים כמובן.
אבל היום בבוקר התברר שחבר טוב נפצע קשה אתמול, ועכשיו אין לי כוח לכתוב כלום. רק לקוות שהכל יהיה בסדר.
ושנוכל כבר לקבל קצת שקט, אפילו בקופסא.
שלח לי שקט טוב מוגן
שלח לי שקט מענן
שלח לי שקט ממוכן
לשמוע שקט לא מכאן
תשלח לי שקט בקופסא מארץ רחוקה.
שלח לי שקט מאורגן
שלח לי שקט מעודכן
שלח לי שקט מפואר
תשלח לי שקט מהכפר
תשלח לי שקט בקופסא מארץ רחוקה.
שקט, שקט, שקט מופתי
מיום הולדתי עד יום מותי.
שקט עד יום מותי.
(מתוך "שקט" ליונה וולך)
ואפרופו שקט ויונה וולך ורצון לקצת נורמליות, אני מפרסם היום בפורום ב-YNET ביקורת על האלבום של "מים שקטים", המכיל בין היתר גם טקסטים של יונה וולך, לצד ביאליק והיינריך היינה ורחל. מפרסם ולא מצליח להשתחרר מהשיר הפותח את האלבום, "אהובתי המתה", שנראה כל-כך מתאים לימים האלה:
"הנה חי והנה מת
דם נוזל או דם שותת
דם נרגש או דם נקרש
את אמרת שתחיי תמיד
תמיד תחיי לי שם
ואני עוד
מחפש עוד
אם הנצח הוא את…"
שגיא נאור 