פתאום אתה קולט שזה לא רק אתה, שתמיד ביקורתי מאוד כלפי הסביבה, ומלא שנאה לגופים בירוקרטיים מסואבים וגדלת בבית של הסטוריון צבאי שלא מפסיק לפזר נבואות איוב. זה לא רק אתה, זה כולנו – – –
כולנו יודעים שהצבא מבורדק, ששום דבר לא מתנהל בו כמו שצריך, שמה שקטן ולא חשוב באימונים – גדל וכואב מאוד במלחמה (לא עומדים בזמנים באימונים – מאחרים בגדול במלחמה, חיילים רעבים ומשלימים ארוחות אצל ה"גזלן" באימונים – אין מספיק אוכל ושתייה ללוחמים במלחמה, תאונות "כמעט ונפגע" באימונים – חיילים נפגעים במלחמה וכו' וכו'), שאין תחום בצבא (ויסלחו לי כחולי המדים) שאיננו מרושל ומבולגן.
אומרת האחת (לינק 3 למעלה) ובצדק: כולנו יודעים את זה כי כולנו משרתים בו, ובכל מקום זה ככה. זה כל-כך נכון וכל-כך עצוב וכל-כך עצוב שהשלמנו עם כמה שזה נכון. זה נכון בסדיר, אבל שטויות – זה נגמר עוד שלוש שנים. זה נכון במילואים, אבל שטויות – עוד שבועיים אני הולך הביתה. זה נכון באימונים, אבל שטויות – זה רק משחק בכאילו. וזה נכון במלחמה, ואז אין אבל ואין שטויות.
תביטו בלינקים למעלה. אלה רק דוגמאות מעטות. לכל מי ששירת בצבא יש לפחות סיפור אחד על מחסור בציוד, על החלטות שגויות שסיכנו חיי אדם, על רישול וטפשות. אלף ואחת ועדות חקירה יקומו וייפלו, ועדיין הצבא יישאר בשלו – גדול וחסר יעילות, שמן וכבד. כנראה צריך לבוא איזה חיזבאללה כזה, קטן ותחמן, שרוחו איתנה וציודו תקין וחדיש, וללמד את צה"ל לקח אחת ולתמיד (?!).
גם אני, כמו האחת, נתפס לקטנות, לאוכל ולשתייה. צבא שלא דואג לחיילים שלו לאוכל ולשתייה מספיקים, עדיף שיתלה דגל לבן כבר עכשיו. והצבא לא דואג לחיילים שלו לאוכל ושתייה במלחמה, כי הוא לא דאג לחיילים שלו לאוכל ושתייה בקו (הייתי שם), וכי הוא לא דאג לחיילים שלו לאוכל ושתייה באימון (הייתי שם) ואפילו לא דאג לחיילים שלו לאוכל ושתייה בשגרה. כולנו יודעים את זה כי כולנו היינו שם, ובכל מקום זה ככה.
וכשאתה קולט את זה בבום!, פתאום נורא עצוב לך ואתה מתמלא פחד וחשש מהעתיד לבוא. כי את המלחמה הזו אולי ננצח בסופו של דבר, בעיקר בגלל שהחייל הפשוט, הקטן, שנקרע מהמשפחה שלו והחברים והעבודה והתנדב לסכן את חייו למען המולדת טוב עשרות מונים על ילדי החיזבאללה האומללים שנלחמים מולו, אבל החייל הזה הוא פשוט וקטן ואם לא יזכה למפקדים הראויים לו, גם הוא יקרוס לבסוף.
הגיע הזמן לשינוי דרסטי, בכל הדרגים ובכל הכיוונים. המונופול של הצבא על החוכמה מת סופית במלחמה הזו. לאחריה הגיע הזמן לחשבון נפש ארוך וכואב, רצוי מחוץ לכתלי הצבא. אחרי המלחמה הזו צריך לבנות מחדש את הצבא מהיסוד ולדאוג שצה"ל, צבא ההגנה לישראל, הצבא שכולנו סומכים עליו להגן עלינו, יהיה בדיוק כזה. כולנו יודעים את זה כי כולנו רוצים בזה והגיע הזמן שזה יהיה ככה.
שגיא נאור 
long time no see…
אולי הגיע הזמן שהמדינה תתחיל לנהל את הצבא ולא להפך.
אולי הזמן הזה הגיע כבר מזמן.
זה הפסוט הכי חכם שקראתי כבר הרבה זמן.
עוד בימי פתיחת מבצע "גשמי קיץ", שהיום נראה רחוק, כתבתי שהצבא הוא בבואה של העם. הצבא, כמו גם העורף, משלמים היום את מחיר ההזנחה, הסיאוב, השחיתות והאטימות השלטונית, שאפשר היה אולי לטאטא בימי שקט, אבל לא עוד.
אז צריך <A target=_blank href="להכריעhttp://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=264580">להכריע</A> את המלחמה! במקום להכניס חיילים ללוחמה בשטח בנוי, להרוס את מה שבנוי.
אני ממש לא הולכת לקורא תא כל הפוסט כי ממש אין לי כוח,
אבל מה שבטוח שאתה באמת פסימי,
ושאנחנו ממש לא הולכים להפסיד במילחמה הזאת!
מה באיזה צד אתה?!
למה שנפסיד?!
ואני חושבת שרק בגלל שאתה פסימי אתה חושב על זה!
אז אל תגרום לכל הקוראים לחשוב ככה גם!
הקישור אלי אינו מצביע לפוסט מסוים… יש לכך סיבה?
תוקן. סורי.
סיפור שאני נוהג לספר לפעמים.
מהכרות קצרה עם התנהלותו של הצבא האמריקאי. שם הכל מתקתק ודופק כמו שעון. לכל דבר יש נוהל וכל חייל יודע את מקומו. עד כדי כך יודע את מקומו ועד כדי כך יש נוהל לכל דבר שהחייל (והקצין, והסמל) לא חושב. הוא פותח ספר S-103 מדפדף לנוהל 17/A ושם יש לו checklist.
אבל מה קורה כשיש תקלה? החייל נאלם דום ומחכה שיגיעו הוראות מהיכן שהוא למעלה. החייל הישראלי, במקומו, מאלתר.
הצבא המבולגן שלנו, על ניהולו הכושל והחוסרים שלו הוא בבואה של הישראלי באשר הוא. בלי סדר, בלי מחשבה מראש אבל עם המתנה הכי גדולה בקרב – תושיה, כושר המצאה ואלתור. תמיד החיילים והקצינים הזוטרים מצילים את היום. הם לא מחכים לפקודות, הם יוצאים לחלץ. הם לא מחכים לאוכל, הרס"פ מתקשר לאבא של האחת. ובזכות זה אנחנו עדיין כאן.
עוד יהיה מקום לועדות חקירה. עכשיו יורים.
צודק. לולא החייל הקטן שוייג ותושייתו מזמן כבר לא היינו כאן, בדיוק כמו שלולא האזרח הקטן שוייג המדינה הזו לא היתה כאן.
אבל לחייל/אזרח הקטן נמאס!
צר לי על כך שבזמנים כאלה אנשים מוצאים זמן רב כל כך כדי לחדד ולהדגיש את החסרונות והבעיות בצה"ל. אין ספק שיש הרבה כאלה, אבל צריך לחשוב על התועלת והנזק שהכתיבה הזאת יצרה. אני בטוח שהבלוג הזה לא יגרום לשינוי משמעותי בצבא, אפילו לא שינוי קטן בטווח הקרוב. אני בטוח שלאף חייל לא יהיה יותר אוכל בלחימה הזאת כשאיזה מפקד או רס"פ יקרא את זה. יהיה מספיק זמן להתעסק בדברים האלה אחרי שהלחימה תסתיים. כרגע התוצאה של הבלוג הזה וקטעים דומים לו היא אחת -להחליש את העם ואת החיילים, לגרום להם לפקפק במפקדיהם, בצבא שבו הם משרתים, בצידקת מטרותיהם. לייאש אותנו(כמו התגובה של ניני), שנחשוש לחברינו שאוכלים רק לחם במיונז וסובלים. אני בטוח שלוחמי החיזבאללה מתלוננים שנגמרה להם הפסטה. הבעיה האמיתית שלנו היא הביקורת העצמית הבלתי פוסקת, המחלישה, המערערת, המעציבה. אם התקשורת של היום ובלוגים מהסוג הזה היו קיימים במלחמות הקודמות כבר מזמן לא היתה לנו מדינה. בשביל הפרופרוציה – מלחמת ההתשה נמשכה שנה וחצי. לא היו לה שום השגים(מאחר והפסקת האש שבסופה החזיקה 3 שנים בלבד) נהרגו בה 721 ישראלים.
איך ננצח בלי חיזוק עצמי? אני
גיא,
1. בגלל שההתשה לא הסתיימה בניצחון, חטפנו את יום-כיפור
2. חמישים ושמונה שנים הישראלים נוהגים בדיוק כפי שאתה מתאר, וזו התוצאה. אולי כדאי שנהיה קצת יותר ביקורתיים כלפי המערכת. מי יודע, עוד נקבל יותר ניצחונות ופחות הרוגים.
אני חושב שצריך להיות מאוד ביקורתיים כלפי המערכת אבל אני גם חושב שיש זמן לכל דבר, כשאנשים עוד נלחמים ונהרגים צריך לחשוב טוב לפני שמערערים את בטחונם במערכת שבה הם נמצאים. יהיה מספיק זמן לזה אחרי שהקרבות יסתיימו. חבל לי שהורים שדאגו עד עכשיו לחיי ילדיהם שבחזית בגלל החיזבאללה, גם דואגים עכשיו כי אין להם אוכל/מפקדים/לוגיסטיקה מספיק טובה וכו’. (אלא אם כן אפשר לשנות משהו בטווח הקרוב ולהשפיע על מה שקורה כרגע)
ולחשוב שכשניסיתי אחרת (אז נכון שבחרתי את המקום הכי לא נכון לנסות את זה בו), הודחתי מקורס הקצינים שלי.