בסופו של דבר לא קראו לי למילואים. כזכור לכם (?), קיבלתי צו שמונה, אבל בסופו של דבר אחרי שביקשתי רק לדחות אותו, צה"ל וויתר עליי (וזו לא הפעם הראשונה). לא שאני פייטר גדול, ובכל-זאת אני שייך לאחד הגופים שמפקדים על הלחימה בצפון.

ובכל-זאת, אני לא יכול שלא להתנתק מהתחושה הקשה שהיתה לי, כשקיבלתי את הטלפון מהצבא. תחושה קשה, משום שהפחד שלי ותחושת הדאגה והחנק לא היו בגלל שאני עוזב בבית אשה ותינוק, ולא משום שאני הולך להילחם (כי אני לא), אלא בגלל הנסיון העשיר שלי במצבים מסוג זה.

זה עצוב אבל יותר הפחיד אותי להיות תקוע ארבעה שבועות בבסיס ליד ראש פינה, חשוף להפגזות החיזבאללה, מאשר להיכנס ללבנון ולהילחם (וזאת עוד לפני האסון בכפר-גלעדי). הייתי כבר בסרט הזה, ואני יודע שטוב לא יכול לצאת מזה. זה כנראה יכול להסביר את תחושת המחנק והכאב בבטן.

ביום שבת בערב, כשעדיין פחדתי מכל טלפון שהגיע ללא זיהוי, מלמלתי ללא הרף את "כל הזמן באוויר" של אהוד בנאי, המכונה בפי (ובצדק) "מקרה קב"ן". מזמן הוא הפך לאחד השירים האהובים עליי של אהוד, אם לא בכלל. מאז תחילת המלחמה והתגובה שלי אליה, הוא אפילו שידרג את מעמדו, ונמצא כל הזמן באוויר. אולי גם אני מקרה קב"ן?!  – – –

מאיפה להתחיל?

שוב חלמתי מסדרון ארוך. בית חולים?

רמקול רחוק ניגן: "הוא לא ידע את שמה, אבל אותה צמה הלכה איתו והלכה איתו והלכה איתו…".

הנוכחות שלה היתה כל הזמן באויר.

התעוררתי באמצע המדבר בעמדת תצפית, וזה היה בדואי שהופיע מתוך החושך עם רדיו נייד פתוח.

והוא לא ידע את שמה, אבל אותה צמה הלכה איתו והלכה איתו.

אחר כך הגיע מישהו עם קפה ושאל אותי: "במה אתה עוסק?". ואני אמרתי: "אני במילואים כרגע, אחר כך נראה". בינתיים הבדואי פרש שמיכה ליד השער ונרדם. גם אני חזרתי לנמנם (הנוכחות שלה היתה כל הזמן באויר).

בטירונות לקחו אותנו לצפון סיני ופקדו עלינו לבנות גדר ומהר. הבדואים ברחו החוצה למדבר ואני ברחתי פנימה, מתחת לקסדה. כל מה שרציתי זה לישון.

אתה מבין, אני דווקא רציתי להיות חלק מהמערכת, אבל הריח הזה של הברזנט עושה לי כאב חריף בקרקעית הבטן. אני מרגיש כאילו נפערת תחתיי תהום.

ושוב קוראים בשמי, המספר האישי, ודוקטור כסוף שיער עם מקטרת רושם חוות דעת בתיק הרפואי:

"הוא לא ידע את שמה אבל אותה צמה הלכה איתו

והלכה איתו והלכה איתו

והלכה איתו…"

(כל הזמן באוויר, מתוך השלישי של אהוד בנאי)

נ..ב.   עכשיו כשיש הפסקת אש (לכמה זמן?  איש לא יודע) כולם יתעסקו בשאלה האם ניצחנו במלחמה/לחימה/חימה הזו, שנכפתה עלינו מחד ויצאנו אליה בששון ובשמחה מאידך.

אני כבר כתבתי, וחזרתי וכתבתי שמעטות הן המלחמות שמסתיימות. מעטות עוד יותר הן אלה שמסתיימות ב"נצחון".ולכן אני שב ומזכיר לכם, לנו, לכולם: "אין דבר כזה כמו מלחמה הניתנת לניצחון. זה שקר שאיננו מאמינים בו עוד".