הערה: הפוסט הזה נכתב לפני ששקענו (שוב) בבוץ הלבנוני. הוא מפורסם עתה בנסיון לחזור לשגרה. הראש עדיין מלא בפוסטים שמתייחסים לכל מה שקורה מסביב, אבל אני אנסה להתעלם לעת עתה. לא בטוח שאצליח.
אזהרה: מכיל ספוילרים לגבי "צופן דה וינצ'י" ו"מלאכים ושדים" (הספרים).
באיחור משמעותי, השמור רק לאנשים שמתעבים טרנדים, אוהבים לקרוא ספרים בשפת המקור (אם אפשר) ושונאים לעשות מה שכולם עושים, סיימתי סוף-סוף לקרוא את "צופן דה וינצ'י" (אזהרה: הלינק מכיל ספוילרים).
כן, אני יודע שכבר יש סרט, אבל אני מעדיף תמיד לקרוא קודם את הספר. למען האמת, יש לי את הספר בעברית כבר די הרבה זמן (כמעט מאז שיצא), אבל בניתי על הגרסה האנגלית, וכשכבר הגעתי לארצות-הברית גיליתי שהוא עוד לא יצא בגרסה רכה, ובסופו של דבר קניתי (וקראתי) את "מלאכים ושדים", הספר הראשון של בראון, ודי נהניתי ממנו. רק בגלל ההנאה (הדי מפתיעה) החלטתי בכל-זאת לקרוא את "הצופן" בעברית.
הרבה אנשים התלהבו מ"הצופן". אחרים מאוד התאכזבו. אני בעיקר השתעממתי. צריך לומר את האמת – הספר הזה הוא פשוט העתקה, בוטה אפילו. לא, אינני מדבר על "בת האלוהים" של לואיס פדרו (הרי שופט כבר קבע שאין מדובר בהעתקה). גם לא על "המטוטלת של פוקו" של אומברטו אקו. אפילו לא על "הדם הקדוש והגביע הקדוש" של בייג'נט וליי, שבראון הודה כי שאל חלק מהעובדות ההיסטוריות שבו ואת התזה המרכזית המוצעת בספר. אני מדבר על "מלאכים ושדים". (אזהרה: שוב ספוילרים)
לטעמי, המזל היחיד של בראון הוא שמעטים קראו את "מלאכים ושדים" ורובם עשו זאת אחרי שקראו את "צופן דה וינצ'י". שכן אחרת היו כולם מגיעים למסקנה כי בראון מיחזר את עלילת "מלאכים ושדים" בצורה כה בוטה, עד שכמעט כל המתח וההפתעות נעלמות ב"הצופן". זה הגיוני שגיבור הספר הוא שוב רוברט לנגדון, וששוב מדובר בחידות הסטוריות, ארגון סודי והוותיקן, אבל כל-כך הרבה פרטים אחרים זהים עד שזה פשוט מוגזם: הרצח בפתיחה, שיחת הטלפון המבקשת את עזרתו של לנגדון, האינטנסיביות של העלילה (הכל מתרחש תוך פחות מיממה), הבחורה היפה והחכמה המצטרפת אליו (ובסוף זוכה בליבו), הרוצח המסתורי, המוזר והמאמין, התיאורים ההסטוריים, העיר העתיקה המלאה במוניומונטים ועוד ועוד.
ההעתקה הזו, לולא היתה מספר אחד של בראון לספר שני שלו, היתה וודאי זוכה להדים רבים ומגמדת מאוד את ה"הישג" של "הצופן". התמזל מזלו של בראון, ו"הצופן" הפך ללהיט ענק אצל כ-ו-ל-ם, וכ-ו-ל-ם עברו ללהיט התורן הבא לפני שטרחו לבדוק מה עוד כתב בראון (ובטח מה כתב לפני). לי, בכל אופן, גם נהרס המתח (שהיה, אגב, למכביר ב"מלאכים ושדים"), גם הפתיע הדמיון וגם נהרסה ההנאה, ואני חייב לומר שבסוף הספר, כשלנגדון וסופי נווה מתחילים בקוצ'י-מוצ'י שלהם, המיאוס שלי היה כה גדול עד שנטשתי את הספר מבלי שוב.
לסיכום, אם ממש בא לכם לקרוא ספר של בראון, אני ממליץ על "מלאכים ושדים". בכל מקרה, אין שום סיבה לקרוא את שני הספרים האלה. יותר פשוט להחליף את רומא בלונדון, את האילומנייטי באופוס דיי ועוד כמה שינויים מינוריים ולהבין בדיוק מה קורה בספר השני. אולי הצופן האמיתי ב"צופן דה וינצ'י" הוא לזהות את כל העלילה של "מלאכים ושדים" המסתתרת בתוך הספר. אם כך הדבר, אז אני רואה את עצמי גם כלנגדון קטן כזה, המגיע למסקנה המתבקשת: לדן בראון יש בעצם רק ספר אחד, והרבה דרכים לעשות ממנו כסף.
תמונה שמצאתי אצל האחת, רק האחת
נ.ב. מבלי לראות את הסרט, אני חייב לומר שהבחירה בטום הנקס כלנגדון תמוהה, תמוהה מאוד. מדובר בגבר יפה אך מזדקן, חכם אך אנרגטי. מין רוברט רדפורד כזה, מקסימום הריסון פורד. אבל טום הנקס? ועוד בגרסה השמנמנה שלו??? פספוס גדול, במיוחד למי שכבר קרא קודם את הספר.
שגיא נאור 
אישית, נהניתי משני הספרים הללו, וגם משני הספרים האחרים שהוא כתב.
והייתי אומרת שזו אותה תבנית, אבל לא בדיוק אותה העלילה.
אני מסכימה איתך ב-100 אחוז.
אני קראתי קודם "מלאכים ושדים" ורק אח"כ "צופן דה וינצ’י".
גם אני לא ממש נהניתי ממנו, בהחלט העתקה. כמעט אין מקוריות. התאכזבתי בעיקר מהסוף.
אבל "מלאכים ושדים" לעומת זאת מאד אהבתי, נורא נכנסתי לספר. הסוף בא לי בהפתעה לגמריי, לא ניחשתי שזה יכול להיות. אלמנט ההפתעה הוא גורם חשוב, בשבילי לפחות. בצופן דה וינצ’י לא הרגשתי שהוא חזק מספיק. לא סחף אותי בכלל.
מסכימה עם כל מילה. (מדהים שכתבת את זה, ככה בדיוק אני חושבת.)
אם אהבת את דן בראון, אני ממליצה על "נקודת ההונאה". אני אהבתי. למרות שאני יודעת שיש אנשים שלא מסוגלים לקרוא אותו, אני ממליצה.
יום טוב.
היי גם אני התאכזבתי קלות מצופן דה ווינצ’י, כיוון שזה דיי חזר על עצמו קראתי את מלאכים ושדים ראשון.
אך זה לא בדיוק אותה העלילה זה דיי דומה אבל לא, אני התאכזבתי מהצופן לקראת סופו שהכל התחיל להיות מתוק כזה ומגעיל בין הזוג…אבל בכל זאת סיימתי את הספרD:.
אפרופו דן בראון שאר הספרים שלו גם ממש טובים!(קראתי את כל הסידרה).
ולמען האמת גדם לי נראה שהצופן שיש בספר צופן דה ווינצ’י הוא לזהות את העלילה המופיעה במלאכים ושדים.
הבחירה בטום הנקס לכל תפקיד מאז פורסט גאמפ, בערך, הייתה זוועתית.
מה בסך הכל הוא עשה?
צעק את המסר שלו פעם אחת – ולא שמעו.
צעק פעם שניה – והשיג את שלו. את מי זה מעניין שהוא כבר צעק את זה פעם?
לשיטתו, הוא הציל מאבדון סיפור שאף אחד לא היה קורא.
אולי הוא לא ציפה כל כך להצליח, פעם שנייה.
גם ב-Deception Point הוא השתמש באותה התבנית, אם כי שם הוא הלך יותר לכיוון של מדע בדיוני ומדע בכלל.
וגם בספר ששכחתי את שמו על צפנים, רק ששם היה הפוך – הגיבורה היא אישה, ובן הזוג שלה בתפקיד מעט פחות ראשי, אם כי גם כן משמעותי למדי. אולי אפילו חצי חצי.
בקיצור – more of the same.
אני קראתי ומאוד נהניתי. ספר קליל, פסוודו אינטלקטואלי, עם שאלות מעניינות.
גם הייתי במתח.
כשקראתי אותו חשבתי כל הזמן שזו וריאציה על הספר המטוטלת של פוקו, ספר נפלא אבל קשה לקריאה.
רק אחרי שנה קראתי את מלאכים ושדים. זה ספר הרבה פחות טוב. הרבה הרבה פחות טוב. חשבתי שזה הספר אחרי צופן דה וינצ’י ולא לפניו.