הבטחתי לקחת קצת הפסקה מהמלחמה הזו, ואני לא יכול. אבל לא בא לי להתעסק במלחמות היהודים, מודל 2006, אלא דווקא באלו שבאמת הפסידו במלחמה הזו, במיוחד המשפחות השכולות. אלו שאנחנו נעטוף עכשיו בהמון אהבה וחמלה ואיכפתיות, אבל בעוד שבועיים איש כבר לא יזכור או יזכיר.

ביום ראשון פורסם שאורי גרוסמן, בנו של הסופר דויד גרוסמן, נהרג בדרום לבנון. אני מאוד אוהב את דויד גרוסמן, וגם מזדהה עם דרכו הפוליטית רוב הזמן (מחאה שמאלנית שקטה ולא אגרסיבית, שמכבדת את בעליה). הידיעה הזו מילאה אותי כאב, כאילו מישהו שאני מכיר ממש איננו. אתמול פורסם תוכן ההספד של דויד על קבר בנו בן ה-21, ואני מודה שהוא מילא אותי התרגשות, כאב והערכה.

ההתרגשות והכאב מובנים, אבל ההערכה וודאי תפתיע. זו הערכה לבסיס הדמוקרטי של המדינה הזו, שלמרות המאבקים והביקורת והנסיונות לערער אותו, נשמר בקפידה עד עצם היום הזה. העובדה שדויד גרוסמן, ממתנגדיה הנחרצים ביותר של המלחמה, שוכל את בנו, שגם הוא היה שותף לאותן הדעות ממש, במלחמה הזו היא – נוראה ככל שתהיה – הבסיס למדינה שלנו, לכל מדינה דמוקרטית באשר היא.

כשנדרשתי לסוגיית הסרבנים משמאל פעם, בדיון עם ידידי הטוב מור, הפתעתי אותו בביקורת קשה נגדם. מבחינתי, הגם שאני מתנגד מאוד לא פעם לדרכה הפוליטית והצבאית של המדינה, סירוב הוא קו אדום, ייהרג ובל יעבור. במדינה דמוקרטית לא יכולה להיות סרבנות על רקע אידיאולוגי. אפשר להיאבק בצורה קשה וחמורה כנגד כל דבר, אבל מרגע שהוחלט הדבר (על-ידי הרוב, גם אם לא בצורה ישירה) כולם, ואני מתכוון כ-ו-ל-ם, צריכים לקבל עליהם את ההחלטה, בין אם זה לרוחם ובין אם זה לא לרוחם.

האלטרנטיבה, שבה כל אחד בוחר למה הוא מסכים ולא מסכים, מסוכנת מאוד, ומי שלא מבין את זה, כדאי שילמד היסטוריה.

שמעתי הרבה ביקורת על הביקורת שלי, ושל אחרים, כנגד המלחמה הזו, הדרך שבה היא מתנהלת, הזלזול בחיי אדם (גם שלנו, גם שלהם) ועוד. אני חונכתי שאור השמש הוא חומר הניקוי הטוב ביותר*, ושרק שקיפות וביקורת (ראוייה, בונה) יכולות לשפר, לקדם, לשמור על הדמוקרטיה, על החופש של כולנו, על החיים שלנו כאן ובכלל. גרוסמן ידע להיות מבקר חד וכואב של החברה הישראלית, ובאותה מידה להיות עמוד תווך שלה. הוא נלחם בכל כוחו בכוחניות ובחיים על החרב של כולנו, ובאותה מידה חינך את בנו לשרות קרבי בצבא.

כשראש "אגף משאבי אנוש" בצה"ל, מחפש לו מלחמות חדשות, ומשסה את המושבניקים ותושבי הפריפריה ב"תל-אביבים השמאלנים", כדאי לו שיהיה קצת יותר אנושי, ויבין שלכל אדם מותר להביע את דעתו, מעצבנת ושונה ככל שתהיה, אבל ברגע האמת כולם צריכים להתייצב לשורה – ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, תל-אביבים וירושלמים – ולהיות מוכנים לשלם בחייהם על העקרונות שבחרנו לעצמנו לחיות לפיהם.

"אני לא אומר כרגע דבר על המלחמה שבה נהרגת", אמר גרוסמן בהספד שלו, "אנחנו, המשפחה שלנו, כבר הפסדנו במלחמה הזאת…  הלוואי שאת האהבה והסולידריות… נדע לתת אלה לאלה גם בזמנים אחרים. זה אולי המשאב הלאומי הייחודי ביותר שלנו. זה אוצר הטבע האנושי הגדול שלנו… הלוואי ונצליח לחלץ את עצמנו מן האלימות והאיבה שחלחלו כל-כך עמוק אל כל מערכי חיינו. הלוואי שנדע להתעשת ולהציל את עצמנו כעת, ברגע האחרון ממש, כי זמנים קשים עוד מחכים לנו".

"אורי היה ילד ישראלי מאוד… הוא היה תמצית הישראליות כפי שהייתי רוצה לראות אותה", סיפר גרוסמן מעל קברו של אורי. "זו שלפעמים נחשבת כמעט לקוריוז. והוא היה אדם ערכי. המילה הזאת נשחקה מאוד וגם היתה ללעג בשנים האחרונות, כי בעולמנו המטורף והאכזר והציני זה לא "קול" להיות ערכי, או להיות הומניסט, או להיות רגיש באמת למצוקתו של האחר, גם אם האחר זה אויבך בשדה הקרב. אבל אני למדתי מאורי שאפשר וצריך גם וגם. שאנחנו אכן צריכים לעמוד על נפשנו… בשני המובנים: גם להתגונן, אבל גם להתעקש על נפשנו. להתעקש ולשמור עליה מפני הכוח והחשיבה הפשטנית, מפני ההשחתה שיש בציניות, מפני זיהום הלב והזלזול באדם שהם הקללה הגדולה באמת של מי שחי את כל חייו באזור אסון כמו שלנו".

* ציטוט של לואיס ברנדס, שופט בית-המשפט העליון בארצות-הברית.