הוא איננו יכול להבין בדיחה,

למצוא כוכב, לבנות גשר.

הוא איננו יודע דבר על טוויה, כריה, חוואות,

בניית ספינות או אפיית עוגות.

כשאנחנו מתכננים למחר,

יש לו המלה האחרונה,

שהיא תמיד לא לעניין.

הוא אפילו לא יכול לבצע את הדברים

שהם חלק מעיסוקו:

לכרות קבר,

לבנות ארון,

לנקות אחרי עצמו.

עסוק כולו בהרג,

הוא עושה את עבודתו מסורבלת,

ללא שיטה או מיומנות.

כאילו כל אחד מאתנו הוא הראשון למות.

הו, יש לו נצחונות,

אבל הביטו בהפסדיו הרבים,

מכות מוחמצות

ונסיונות חוזרים ונשנים.

לפעמים הוא לא חזק דיו

להרוג יתוש במעופו.

רבים הם התולעים

שהצליחו לזחול הרחק מידו.

כל הפקעות, התרמילים,

הזרועות, הסנפירים, הקנים,

נוצות הנישואין, ופרוות החורף הללו

מוכיחים כי הוא בפיגור

בעבודתו חסרת-הברירה.

זדון לא יעזור

וגם נכונתנו להושיט לו יד במלחמות והפיכות צבאיות

עד כה איננה מספיקה.

לבבות פועמים מתוך ביצים.

שלדיהם של תינוקות גדלים.

זרעים, בעבודתם הקשה, מנביטים את זוג עליהם הקטנים הראשונים

ולעתים גם עצים גבוהים נופלים.

מי שטוען שהוא כל-יכול

הוא עצמו הוכחה חיה

שהוא איננו.

אין חיים

שלא יכולים להיות נצחיים

גם אם לרגע.

המוות

תמיד מגיע באיחור של בדיוק הרגע הזה.

לשווא הוא נאחז בידית

הדלת הבלתי-נראית.

הרי הדרך הארוכה שבה הלכת

נשארת לתמיד.

(על המוות, ללא הגזמה / ויסלבה שימבורסקה)

מכתיבתה של ויסלבה שימבורסקה, משוררת פולניה, כותבת מאמרים ומתרגמת, זוכת פרס נובל לספרות לשנת 1996, הבאתי גם כאן.