הם אינם אנחנו. אני מתעורר לצידך.

בצירוף מקרים משעשע ומוזר, אחרי שכתבתי על הקשר שלנו עם ה-11.9, אתמול – ביום הנישואין שלנו – הלכנו לראות סוף-סוף את "United 93" (בעברית: "טיסה 93"), שמספר את סיפורה של טיסת יונייטד אירליינס 93, שהמריאה מניוארק לסן פרנסיסקו ב-11 בספטמבר, נחטפה בידי ארבעה חברי אל-קעידה (כנראה בדרכה להתנגש בבית הלבן), והתרסקה לבסוף בשדה בפנסילבניה, בעקבות נסיון גבורה של הנוסעים להשתלט על חוטפיהם.


 


הסרט הזה, שההתחלה והסוף שלו ידועים לכל, הוא 111 דקות של אגרוף חזק ומרוכז לבטן, שגורם לך להפסיק לנשום מהרגע שהוא מתחיל ועד שאתה מגיע הביתה (ולמען האמת גם ביום שלמחרת). כמה סיפורים שלא תשמע, כמה ניתוחים שלא תקרא, כמה ראיונות שלא תראה – השחזור הכמו-דוקומנטרי של החטיפה, אוזלת-היד והמאבק ההירואי מדהימים בעוצמתם ובחוכמתם. קשה שלא לחשוב שלו זה היה סרט אמריקאי טיפוסי, טיסה 93 היתה נוחתת בשלום. קשה שלא לחשוב כמה ה-11.9 לימד את האמריקאים, אולי גם את הקולנוע האמריקאי, שיעור קטן בענווה, במציאות.


 


אין בטיסה 93 כוכבי קולנוע נוצצים, גם לא עלילה מורכבת או סצינות אהבה. לכאורה, היה יותר מתאים שנלך ל"אביבה אהובתי" (דווקא רצינו, אבל כבר היה מאוחר מדי). ובכל זאת, לטעמי "טיסה 93" הוא סרט חשוב, שכל-אחד צריך לראות. לראות כדי להבין. להבין שזה יכול לקרות גם לנו. להבין שלהירדם בשמירה, לזלזל באוייב, לא לצפות את המהלך המפתיע הבא, לא להתכונן, עלול לעלות לנו ביוקר. הסמיכות המצמררת למלחמה שרק עכשיו הסתיימה ותפסה אותנו מופתעים ולא מוכנים היא אולי עוד סיבה לכאב הבטן שעדיין לא עבר לי. 





 


לא הרבה ידוע ממש על מה שהתחולל בתוך מטוס הבואינג 757, אבל בשעה 9:54 הודיע תומאס בורנט לאשתו בטלפון ש"זה תלוי רק בנו, אני חושב שאנחנו יכולים לעשות זה… אל תדאגי, אנחנו נעשה משהו". אשתו של טוד בימר שמעה אותו קורא בקול "Let's Roll!". טיסה 93, "הטיסה שהחזירה מלחמה", הפכה לסמל לכוח שיש בידי האדם, במיוחד בשעות קשות. ליכולת שיש לכולנו, להילחם ברשע שמאיים לפגוע בנו. אבל גם להקרבה שיש לפעמים לסבול כדי לשמור על החופש של כולנו.


 


יום למחרת כאב הבטן כמעט וחלף. במקום זאת הבטן מתמלאת דאגה, עמומה כזו, מפני העתיד לקרות.


ביום שלמחרת אני קורא את השיר "שנים-עשר בספטמבר, 2001" של ג'וזף צ'רלס קנדי (XJ Kennedy) ומרגיש שאני מזדהה עם כל מילה – – –


 


השניים שהונצחו בסרט מתעופפים


מהקומה השמונים-ושתיים,


בוחרים בין כדור-אש


לבין לקפוץ אחוזי ידיים,


 


אינם אנחנו. אני מתעורר לצידך,


מתמתח, מתגרד, טועם את האוויר,


ההנאה הנפלאה של הקפה


ואור הבוקר.


 


חיים אנחנו פותחים את עפעפינו


צופים בחלקנו העלוב בזמן,


אנחנו בועות העולות ומתפוצצות


בקלחת הרותחת.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “הם אינם אנחנו. אני מתעורר לצידך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s