הימים מתקצרים, ריח של גפילטעפיש כבר באוויר, וזה אומר רק דבר אחד – – – הגיע הזמן לסכם את תשס"ו. מבחינה מוזיקלית, כמובן. לכבוד ראש השנה, כמובן. במקום סתם "שנה טובה", כמובן. אחרי הכל, זה כבר עניין של מסורת…

היתה שנה טובה. טובה מאוד אפילו. במיוחד לאור השנה הקודמת, שהיתה די שחונה (וגם די שכונה). היו השנה די הרבה אלבומים משובחים, המון אמנים חדשים, ובעיקר אווירה רצינית של עשייה והתקדמות (גם אם בלי חשיפה תקשורתית ראוייה מחוץ לבועה של הפורומים והאתרים האלטרנטיביים).

חדי העין ישימו לב שהשנה לא בחרתי ב"הופעת השנה". עצוב לי להודות שביקרתי רק בשתי הופעות חיות השנה (בשפה העברית, זאת אומרת). אם עליי להביע תקווה לשנה החדשה זה כנראה שאוכל לבקר ביותר הופעות בשנה הקרובה, ולא אסתפק רק בפורמט הפלסטיק האהוב.

עוד תחום שאני מסיר את ידיי ממנו השנה הוא "קליפ השנה". פשוט לא פתחתי את ערוץ 24 השנה, מודה ומתוודה. די נמאס לי, כמו גם מ-MTV ושאר רצועות קליפים עליזות ומשעממות. בכלל, מבחינתי הפורמט הקרוי "טלוויזיה" פשט את הרגל. המוזיקה נקמה בגיבור הטלוויזיה?!

כך או כך, להלן בחירות הח"מ לשנת המוסיקה תשס"ו:

♫ אלבום השנה: פורטיסחרוף – על המשמרת

"זה כואב וחולף, תתמסרי / בואי לעולם האמיתי! אין אותי, אין אותך / איך נדע אם נשכח?"

דן תורן סיפר בראיון לאחד מעיתוני סופהשבוע האחרונים שאמנים הם אנשים רגישים יותר, ולכן הם מסוגלים לזהות מגמות ולצפות אירועים יותר מהאדם הרגיל. אינני יודע אם זה אכן נכון, אבל אין ספק שאם "על המשמרת" היה אלבום מטלטל ורלוונטי לפני מלחמת לבנון השנייה, באה המלחמה המבולבלת הזו וחתמה סופית את התואר "אלבום השנה" על האלבום של פורטיסחרוף.

בארץ אוכלת יושביה בלילות כולנו מנסים לצמוח, לא לשקוע, תחת האש. מנסים ת'חושך לגרש, למחוק את הכאב לבינתיים. עוצמים את העיניים, מאמצים את "על המשמרת" קרוב ללב, ומקווים לימים טובים יותר. ובינתיים פורטיסחרוף, עם עזרה ממיכה שטרית, נותנים בראש לכולם. משוררי הדלות והעצב, הנביאים הזועמים, האבות המייסדים של הרוק הישראלי חזרו כדי להעיר את כולנו בדיוק בזמן.

עוד:

ביקורת של zooly ב"השרת העיוור"

הפוסט שלי בעניין

♫ האלבום המאכזב: להתחיל להמשיך – רונית שחר

אני מאוד אוהב את רונית שחר. אהבתי את שני האלבומים הראשונים, וחיכיתי מאוד (והרבה זמן) לאלבום השלישי. הציפיה היתה גדולה, וכגודל הציפיה כך גם גודל האכזבה. כמו שכתבתי בביקורת שלי על האלבום, שחר בחרה במקום להמשיך מהמקום בו הפסיקה לפני שש שנים, להתחיל הכל מהתחלה, לחזור על מה שהיה באלבומים הקודמים, לדרוך במקום.

זה לא היה רע, אבל זה היה מאכזב. עם מעט מדי שירים טובים באמת, מעט מדי לחנים מרגשים, מעט מדי טקסטים כנים, שחר פשוט אכזבה אותי. אבל אני מבטיח לתת לה צ'אנס נוסף, אם וכאשר. אני רק מקווה שלא אצטרך להמתין עוד שש שנים רק כדי להתאכזב שוב. מוטב להתחיל להמשיך כבר עכשיו.

עוד:

הביקורת שלי בפורום ב-YNET

♫ האלבום הלא מוערך של השנה: גבע אלון

זה לא שהאלבום של גבע אלון יצא בלי בכלל התייחסות. ובכל-זאת, נדמה שמחוץ לברנז'ה ולשוכני הפורומים, האלבום של גבע אלון, "Days of Hunger", כאילו לא קיים. הבחור המוכשר הזה, עם יכולת נגינה (בגיטרה, כמובן) מדהימה, עם שירה ניל יאנגית, עם מוסיקה שנשמעת כאילו הוא גדל בערבות קליפורניה, היה ונשאר אלמוני לגמרי לקהל גדול, גדול מדי, במיוחד לאור האלבום הבאמת מצויין שהוציא.

בעולם שבו יש רטרו חזק לשנות השישים ודבנדרה בנהרט הוציא פה מאות ישראלים מחוריהם (ומדעתם) בבארבי, גבע אלון אמור היה להיות גיבור הגיטרה של כולנו, ואני מתפלא לגלות שלא כך. וזאת דווקא בתקופה שיש עדנה לסינגר-סונגרייטרים, בתקופה שלשיר באנגלית זה כבר לא סטייה גסה, בתקופה שבה כולם מחבקים את ניל יאנג וניק דרייק.

ארבעה עשר שירים נהדרים, הפקה מצויינת, שחזור משובח של הלוק אנד פיל (אנד היר) של קליפורניה החולמת – אם יש לכם לב, "Days of Hungerr" היה צריך להימנות על ספריית האלבומים שלכם ולקבל את כל הערכתכם. לתשומת לבכם.

עוד:

ה"חללשלי" של גבע אלון

ביקורת של עמית קלינג ב"השרת העיוור"

הפוסט שלי בעניין

♫ הרגע המרגש של השנה: לשמוע "בשדות" ברדיו

שנה שלישית ברציפות, גבריאל בלחסן. אחרי שחשבתי שכבר לא יצליח לרגש אותי (שוב), הגיע היום שבוע נסעתי באוטו, לא זוכר על איזה תחנה היה מכוון הרדיו שלי, ופתאום זה היכה אותי – "בשדות" ברדיו. סינגל שני מתוך האלבום בעל אותו השם, הכריזה הקריינית, ואני חייכתי לעצמי באושר. גבריאל איז באק. "כמה טוב שמצאת אותי / וראיתי אותך מחפש", שר בלחסן, ואני חושב כמה טוב שמצאתי אותך וכמה טוב לפגוש אותך שוב, גבריאל. וצמרמורות עונג ידועות מילאו את גופי והתחילה הספירה לאחור ליציאת האלבום.

(בשל העובדה שקיבלתי את האלבום בשבוע האחרון של השנה, נבצר ממני להתייחס אליו בצורה רצינית, ועם גבריאל ועמכם הסליחה).

♫ שיר השנה: בסוף של יום (כמה שאני אוהב אותך) – פורטיסחרוף

"בסוף של יום אחרי הכול נאמר שלום ובינתיים
על המסך נופלות שבעים ושתיים בתולות מהשמיים
בחוץ סופה שואגת, אבל בבית שקט
שולחן ערום כסא עקום ובטן מתהפכת

בסוף של יום על הספה בלי להוריד ת'נעליים
והמסך שוב מהבהב עובדים עלינו בעיניים
בחוץ שוקעת ארץ, ואת לא ממהרת 
בסוף של יום תופס מקום על המיטה המשותפת

כמה שאני אוהב אותך
כמה שאני אוהב אותך 
אני כאן להשאר"

למי שכל הבלאגן וכל המלחמה וכל הדאגות נראו באמת כמו סופה שואגת, אבל בבית מוצא את עצמו מחייך לעצמו על המיטה המשותפת וחושב כמה שהוא אוהב אותה, כל מילה מיותרת… מאסטרפיס אמיתי.

♫ השיר הגרוע של השנה: לא יכול להוריד ממך את העיניים – כלא 6

בכל פעם שאני שומע את מאיר אריאל בפאסט פורוורד שר את "לא יכול להוריד ממך את העיניים" בקול של צ'יפמאנק אני מסנן מתחת לשפם שאין לי: "חכו, חכו, יומכם יגיע". וכשאני אומר יומכם אני מתכוון למי שהוציא את השיר הזה לרדיו, ולמי שמשדר אותו, ולמי שמדרג אותו, ולמי שרוכש את האלבום ולמי שמתייחס אליו – לכולכם, אבל לכולכם, אני מאחל להגיע לשערי שמיים ושמאיר כבר יפליא בכם את מכותיו…

ואני לא יכול שלא לאטום את האזניים, לצרוח (שוב) שהגיעו קאברים עד נפש, ולבכות את העובדה שמכרנו את המעט שנותר מנשמתנו לאלוהי הרייטינג. יש גבול לכל תעלול.

עוד:

הפוסט המקורי בנושא

♫ יציאת השנה: הוא – איזבו ושוטי הנבואה

כתבתי פה שלא צפיתי בערוץ 24 כבר המון זמן. התכנית האחרונה שעוד הצליחה להחזיק אותי מול המסך המרצד של 24 היתה "מפגשיר", מפגש קצוות מרתק בדרך-כלל שהוליד שירים די טובים בדרך-כלל. "הוא", תוצאה של מפגש בין שוטי הנבואה (שדי נמאס לי מהם בעקבות "מחפשים את דורות") לבין איזבו (שממש התאהבתי בהם בעקבות "fun makers") היה פשוט סוכריה נפלאה שיצרה התוכנית הזו, שיר שכבש לבבות וישבנים בדרך להפוך ליציאת השנה ללא מתחרים וללא עוררין. עכשיו לכו דמיינו איך היה נשמע אלבום של שוטי הנבואה עם רן שם-טוב בעמדת המפיק…

עוד:

דוגמית מהשיר (מקור: נרג')

♫ תגלית השנה: רועי נשיא                         

לקראת יום הכיפורים, הנה החטא הגדול שלי להשנה: "נקודה" של רועי נשיא. הוא נשלח אליי באנונימיות יחסית לפני כחודשיים, ועד עכשיו אפילו לא טרחתי לברר מי זה רועי נשיא ומה הוא עשה עד היום. כל כולי שקעתי בתוך האלבום שלו, התמכרתי לצלילים, ריחפתי מעל הניחוחות. עד כדי כך שבכל פעם שניסיתי לכתוב משהו לא הצלחתי. מצטער, חברים, יש באלבום הזה כל-כך הרבה, שפשוט התקשיתי להוציא משהו מתוכי מעבר ל"פאק, זה צריך להיות אלבום השנה!").

יש פה ג'אז ושאנסונים, מוזיקה מזרחית ודרבוקות, והכל מופק לעילא ועילא עם סאונד לא מהעולם הזה (נשיא הוא טכנאי סאונד – זה כבר הספקתי לברר). האלבום הזה לא יוצא לי מהראש, מהמערכת, ואם אני לא אספיק לכתוב עליו עד אז, בסוף השנה הוא הולך להיות "הגיבור הלא מושר" שלי לבטח.

(אגב, אם לא היה רועי נשיא, תגלית השנה שלי היתה ללא ספק "גג" של הג'ירפות, כי באלבום הזה גיליתי (סוף-סוף) את הג'ירפות ואהבתי מאוד (סוף-סוף) את מה שגיליתי, ורק בגלל שגיליתי את האלבום הזה מאוחר מדי הוא לא הצליח להתברג ל"שיר השנה" (גג), "אלבום השנה" או כל כתר אחר שללא ספק מגיע לו)

♫ הרי-אישיו של השנה: החשמליות – אחר-כך בא הגשם 

איזה כיף זה לגלות שמוציאים ברי-אישיו אלבום שפספסת בזמן אמת, צרבת וטחנת עד עפר את העותק הצרוב, ולא הפסקת לחשוב ש"איך, לעזאזל, לא מוציאים את האלבום הזה שוב"?!   זה קרה לי עם "הנה בא הגשם", של החשמליות, שעבר לי בין הידיים ונעלם איך שהוא לפני שהספקתי להתאהב עד כלות. לשמחתי הרבה השנה הוא סוף-סוף יצא וממרחק של כמה שנים טובות הוא נשמע אפילו יותר מעניין ורלוונטי.

עמי לוי ובועז כהן רוקחים אלבום מלא באהבה ובנוסטלגיה, בנוסטלגיה לאהבה. עם שירים נפלאים כמו "אותה תראה", "אחר כך בא הגשם", "לונדון" ו"הצילו את המשוגע", זה אלבום חובה בכל בית, ובזכות ההוצא המחודשת הוא יכול להיות גם בבית שלכם. הקדימו ורכשו לכם עותק, לפני שהוא יאזל שוב.

עוד:

הביקורת שלי ב"השרת העיוור"

הסיפור שמאחורי האלבום בפוסט מאת בועז כהן

♫ אלבום החינם של השנה: "אוספורום: צד ב'" (ז"ל)

האינטרנט זהר השנה כמקדם אלבומים ישראליים, ונראה שסוף-סוף מיטב אמנינו (בעיקר הצעירים שבהם) מבינים שלשתף אלבומים, להציע שירים להשמעה או להשתתף באוספי אינטרנט זה יופי של דבר וזה רק מגדיל את מכירת האלבומים.

וכך מנהלי הפורום היקרים ב-YNET, אבי ויעל, הציעו במשך לא מעט זמן להורדה חינם-אין-כסף את "אוספורום: צד ב'", אוסף חגיגי לכבוד חגיגות חמש שנים לפורום. שמונה-עשרה אמנים ולהקות שיתפו קטעים נדירים (צד ב') מתוך הרפרטואר שלהם: גרסאות הופעה, סקיצות, דמואים, שירים שלא נכנסו לאלבומים וכדומה.

רזי בן-עזר בקטע נפלא, נקמת הטרקטור בגרסה מופלאה, בלחסן מביא את "12 השנים", עמיר לב עם "פריז", אהוד בנאי מחדש את דילן, שלום גד מחדש את מאיר אריאל, דודי לוי שר "קליק", ג'נגו שר "כמו פעם" ועוד ועוד. והתוצאה בהתאם: אלבום מעניין, מרתק וחינמי.

אם לא הורדתם עד עכשיו, פנו אליי בהקדם (במקרה נשאר אצלי עותק… J).

עוד:

הפוסט המקורי בנושא

♫ האמן שאני הכי מחכה שיוציא כבר אלבום בשנה הבאה עלינו לטובה: MC קרוליינה

תחילה היה "לא ציפיתי", שהיה ללא ספק יציאת השנה בשנה שעברה, וחשף לעולם את MC קרוליינה. אחר-כך בא האלבום של Funset (ראו בהמשך) שפשוט הגניב לי את הראש, ונשמע כאילו לורין היל עשתה עלייה. ועכשיו השמועות מדברות על אלבום סולו לקרוליינה, שגורמת לסול ורגאיי להישמע כמו המצאה של אליעזר בן-יהודה, ושכל דבר שהיא נוגעת בו (פאנסט, הבנות נחמה, סוליקו) יוצא חם-אש.

אין לי שמץ של מושג איך הולך להישמע החומר שלה, אבל זה הולך להיות חומר טוב. מהסוג שמפיל אותך לסאטלה מתקתקה וכיפית. איך אני יודע?  אני פשוט יודע. והפעם אני מצפה, מאוד מצפה, שכבר יגיע האלבום הזה, ועד אז מתנחם לי באלבום הכי חוץ-לארץ שיצא השנה בישראל (הנה הוא מגיע בקטגוריה הבאה:)…

♫ הכי חו"ל בישראל: פאנסט

עוד חור שחור גדול ברזומה שלי הוא העובדה שעוד לא כתבתי כלום על "Live Ragga Pumpkin", האלבום המשובח של פאנסט שיצא השנה. קרוליינה דלעיל הצליחה להרים באלבום הזה, ובהופעות החיות הרבות שקדמו לו והיו אחריו, סאונד לא מהעולם הזה (ובטח לא מהארץ הזאת) עם שירים שפשוט נשמעים כמו האלבום האבוד של לורין היל או החדש של הפוג'יז.

למעט "Shir Ahava" שמסגיר במעט את המוצא של האמנים, אברץ (זה שם המשפחה האמיתי של קרוליינה) פשוט מהלכת קסמים על המאזין, עם שירים כמו "Knocking on Your Door", "Wake Up" או "No Blame", והתוצאה היא הדבר הכי קרוב לחוץ-לארץ (או לפחות לג'מייקה) שנשמע השנה, וזה עם כל הכבוד לגבע אלון לעיל ולפליינג בייבי שלו, לאסטרוגליידס (שהסרף שלהם כישף אותי במהלך השנה) ולקולומה (עם הג'ז המתוק שלהם) שהתפעלתי מהם השנה, לתפוחים (ש-Attention! שלהם הרקיד לי את הדם בוריד שהולך למוח) ולעוד אמני אינדי כאלה ואחרים שניסו להגיע מעבר לים לפחות בצליל ובתוכן.

♫ הכי ישראל בחו"ל: דבנדרה באנהרט שר מושיק עפיה

  תצלום: טל שני ל"הארץ"

מי שמזלזל ביכולת של ישראל וישראלים להשפיע על אנשים שפויים ונחמדים להפוך לחיות מטורפות וקרועות כמונו היה צריך להיות נוכח בהופעה של דבנדרה באנהרט ב"בארבי" בתחילת יולי. מי שלא ראה את דבנדרה באנהרט, גיבור אינדי מקליפורוניה, לבוש בחולצה של בית-ספר אוסטרובסקי ברעננה, שר עם איציק סוויסה (!), הראל מויאל וונאבי, "שיר שאני מאוד אוהב", את "אני לא זמין" של מושיק עפיה למצהלות הצופים לא ראה שמחה שיכורה מימיו.

זה היה ללא ספק הרגע הכי ישראלי בסיבוב ההופעות של באנהרט, כנראה הכי ישראלי בסיבובי הופעות של אמנים מחו"ל מאז ומתמיד (עם כל הכבוד ל"shalom").

עוד:

הפוסט המקורי בנושא

הקלטה של ההופעה להורדה

♫ תופעת השנה: התו השמיני

תצלום: דניאל צ'צ'יק ל"הארץ"

"אדם" של אלי מגן, האלבום של איתמר ציגלר, "רגעים" של אריק אינשטיין, האלבומים של גבע אלון וגבריאל בלחסן דלעיל, "פרח פרי" של דן תורן, דפנה והעוגיות, חיים לרוז החדש, האלבומים של טל גורדון, מיקה קרני ומור שטייגל, האלבום של "מים שקטים", "וניל" של סיוון שביט, "הכל עד לכאן" של עמיר בניון, "דצמבר" של כהן ובבליקי – לא אלו לא אלבומי השנה שלי, גם אם זה נראה ככה. גם לא אלבומים עליהם כתבתי ביקורת (אם כי על חלקם הגדול אכן כתבתי, ובאהדה). חברים וחברות, מדובר בחלק, רק חלק, מהריליסים שיצאו השנה, רק השנה, בלייבל "התו השמיני".

מחנות תקליטים זניחה יחסית (אך אהודה), "התו השמיני" הפך ללייבל הכי חשוב בישראל, איפה חברות התקליטים הממוסדות ואיפה הוא. התו השמיני הפך לתו תקן למוסיקה איכותית, חדשה, בלתי מתפשרת, ומיטב האמנים (כולל אפילו אריק אינשטיין) מצאו שם בית חם להוציא את אלבומיהם החדשים. זו תופעת השנה, וזו תופעה מבורכת, שאני מאוד מקווה שתמשיך להתפתח גם בשנה הבאה, בשנים הבאות.  וליובל ניסנבאום, האיש עם אחד התפקידים הבודדים שהייתי חושק בהם, מגיע בהחלט כל הכבוד בסיכום השנה במוסיקה הישראלית.

(במאמר מוסגר אזכיר עוד שלושה טרנדים/תופעות שבלטו השנה אך הפסידו ללא קרב אמיתי ל"התו השמיני": האינפלציה הברוכה באלבומים משירי משוררים, ישנים וחדשים – "אחד:אחד", "אדם" של אלי מגן, "מים שקטים" ועוד; קרן פלס, התופעה – קרי לא רק קרן פלס, אלא גם לקוחותיה וחקייניותיה, שהציפו את גלגל"צ ואת יתר התחנות שהולכות בעקבותיה בפס ייצור לשירים שנורא נחמדים בשמיעה ראשונים ומביאים ת'סעיף בשמיעה שלישית; וגם אמנים שמביישים את נעוריהם ו/או פסגת יצירתם בשם אלוהי הממון במיזמים כמו המופע המרגיז של ארצי וחנוך, האלבום האחרון של אריק אינשטיין, אביב גפן על מיזמיו השונים, משינה שממשיכים להתקמבק ולבייש את עצמם, עברי לידר המתמוסס ועוד.)

ולסיום סיומת…

רק אזכיר שמאוד אהבתי (וגם כתבתי, ממש כאן) את האלבום של "דפנה והעוגיות", מהאלבומים המלהיבים והשלמים של השנה, ובמיוחד מקרה חיובי של הייפ שהבטיח וגם קיים; שטרם הספקתי להתרשם כהלכה מקטמין החדש, אבל הוא עושה רושם של אלבום משובח לפחות כקודמיו; שה-EP של ג'ט סם היה יופי של טיזר, ואני עדיין מחכה לאלבום של ממש; שחיים לרוז החדש מזיז לי את הטוסיק כבר איזה שבוע, וחבל שהוא הגיע אליי כל-כך מאוחר (וכמו שכבר כתבתי לעיל, גם בלחסן והג'ירפות החדשים…); שממרחק של זמן פרוייקט "30" עדיין יופי של אלבום; שראפ ישראלי זה עדיין קשקוש די מטופש; שנובלמן הוציא יופי של דיסק השנה; שלא הבנתי מה הביג דיל עם החדשים של "הדג נחש", סיוון שביט, אפרת בן-צור ובית הבובות; ובעיקר, שאני עדיין מחכה לאלבום החדש של שלומי שבן.

          
טריביוט קטן לי., אם יורשה לי. תצלום: עצמי.