9. מספרת לי הכל

"…העיר פותחת פה גדול לבלוע את כולם


תמיד כשאני אומר את האמת אוטובוס עובר ברעש


ומדברים ומדברים ומדברים ומדברים…


 


והיא מספרת לי הכל והיא לא רואה אותי


והיא לא רואה אותי…"


 

 


ואז, בדיוק כשאני פותח את הפה שלי, לומר לה את האמת, את מה שאני מרגיש, בדיוק מה שאני מרגיש, כל מה שאני מרגיש, כלפיה, כלפיי, כלפינו, אוטובוס גדול כחול עובר ברעש לידנו, והמלים שלי – "אני רוצה לומר לך מה אני מרגיש, אחת ולתמיד" – נבלעות ביחד עם כל מה שמסביבנו בפה הגדול והמלוכלך שפתאום, כך נדמה, העיר הזו פוערת עליי, וכל הריר והזיעה והרעש שנוטפים משם מבלבלים אותי ועוצרים אותי במקום. הכל פתאום מתערבב ומסתובב, ומדברים ומדברים ומדברים ומדברים מסביבי, והקול שלי נמוג לאט-לאט ואני משתתק.


 



 


היא שוב מגיעה עליי באמצע הלילה. היא שוב בוכה. הדמעות שלה שטפו ממנה את האיפור. שטפו ממנה גם את המסכות וההגנות. היא מתיישבת אצלי בסלון, אני מכין לנו קפה שחור ופורס לה שורה מהשוקולד המריר המשובח שאני קונה רק בשבילה, ואנחנו מדברים. תמיד אנחנו מדברים. "נו, ספרי ", אני מבקש, למרות שאני לא ממש רוצה לשמוע. והיא מספרת, גם אם אני לא מבקש. מספרת איך היא שוב מצאה את עצמה קמה והולכת ממש אחרי זה, "כדי להיות קשוחה איתו, אתה מבין?", וזה דווקא כשהיא כל-כך רצתה לומר לו – סוף-סוף – שהיא אולי אוהבת.


 


ובעצם היא הייתה בכלל רוצה לזרוק אותו לכל הרוחות, לוותר עליו, להחזיר אותו לחברה שלו, שיושבת בטח בדירה שלה עצובה ובודדה, בלי מלחמות ובלי מהומות, ולעזאזל כאבי הבטן. אני לא שואל איך עוד פעם הגיעה אליו, אחרי שנשבעה בפעם שעברה שלא להתקרב אליו יותר בחיים. אני לא שואל, אבל היא בכל-זאת עונה. "אני יודעת שאמרתי שלא אחזור אליו, אבל כל-כך רציתי מישהו פתאום". מישהו, היא אומרת, והיא לא רואה אותי. היא לא רואה.


 


"הכי הייתי רוצה לשתוק", היא אומרת פתאום ברגע של שתיקה נעימה, "לשתוק אם אין לי מה להגיד. אתה חושב שאני מדברת יותר מדי?". אני לא עונה לה. היא לא מחכה שאענה. לא באמת. "וגם להפסיק לחשוב מה כולם אומרים עליי או חושבים עליי", היא ממשיכה. מה היא רוצה ממני, אני חושב. אותי היא אף-פעם לא שואלת מה אני חושב או אומר. "וגם הצורך הזה, למשוך תשומת לב, הוא קצת אובססיבי, לא?", היא ממשיכה. אני מביט בה ולרגע כל תשומת הלב שלי מרוכזת בכך שאני כל-כך שונא אותה. שונא מרוב שאני אוהב, מרוב שאני כואב. כואב את ההתעלמות שלה, את האדישות. כואב את הבדידות שלי, את ההתבטלות. והיא, היא לא רואה אותי. היא לא רואה.


 


היא ממשיכה לספר לי על הלילה, איך הוא הושיב אותה במרכז הסלון, מול המערכת סטריאו היקרה שלו, והשמיע לה את ניק קייב החדש מההתחלה ועד הסוף. "ואני, אני בכלל לא אוהבת את ניק קייב. הבלדות המוזרות האלה באלבום החדש שלו ממש עושות לי רע". והיא שוכחת לספר שהיא זו שסיפרה לו בהתלהבות איך היא "מתה על ניק קייב", שיש לה את כל האלבומים בבית, שהיא זוכרת בעל-פה את המילים לכל השירים. היא עשתה את זה כמובן רק כי חשבה שהוא מאוד יעריך את זה, שזה מה שיקרב ביניהם, כי היא בסך-הכל רוצה שיאהבו אותה, רוצה להתאהב. במשהו אמיתי, זאת אומרת. במישהו אמיתי. ואני כבר לא יכול להחזיק את עצמי. אני מרגיש שאני תיכף אתפוצץ, אתפרץ. איך היא לא רואה אותי?  איך היא לא רואה?!


 


" אני חייב להגיד לך משהו", אני מתנפל עליה. היא קופצת לאחור בבהלה. גם שלושת האנשים המבוגרים שעומדים בתחנת האוטובוס לידה בחרנו לעצור נראים מופתעים, מבועתים. אפילו אני מופתע. מופתע מעצמי, מעוצמתי, מעוצמת התגובה, הרגשות. אבל באמת נמאס לי. כמה עוד אני יכול לשמוע?   כמה עוד אני יכול לסבול?!   להקשיב לה, כשהיא מספרת לי הכל, הכל היא מספרת לי, והיא לא רואה אותי, לא שמה לב. לא מבחינה שבעצם אני שם לא רק כדי להקשיב, לא רק כדי להיות כותל לבקשות שלה, לדמעות. שאני רוצה להיות אחד שישמע אותה אומרת שהיא אוהבת, שישתוק יחד איתה, שינגב לה את הדמעות, שיפשיט אותה באור כמו שהיא רוצה, שיעזור לה עם הכאבים האלה, עם אמא שלה. שיהיה מישהו אמיתי כזה, משהו אמיתי כזה.


 



 


אבל בדיוק כשאני עומד לומר לה אחת ולתמיד את האמת, אוטובוס עובר ברעש. העיר פותחת פה גדול לבלוע את כולם. "מה רצית לומר?", היא שואלת כשהשקט חוזר לרחוב הסואן לרגע, בין שאגה אחת לשנייה של הלביאה האורבנית שבין טלפיה אנחנו מסתובבים. "לא משנה", אני אומר לה, "זה לא ממש משנה". והקול שלי נמוג לאט-לאט ואני מסתגר בחזרה לתוך עצמי. והיא לא רואה אותי. היא לא רואה.


 


 




 


 


נכתב במסגרת פרוייקט "12 של "השרת העיוור", עפ"י   [לרכישה]


 


הטקסט המקורי כאן.


 


רצועות קודמות:  


 


שש שעות


חבק אותי


היא ואני


אהובתי


החורף


כבוי 


דבר אלי ישר


אריה ורותי 

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “9. מספרת לי הכל

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s