למי למי יש יותר כבוד?! יש!!!



אתחיל אולי די מהסוף, שזה בעצם גם די ההתחלה: בשלהי הירידה שלי במשקל, ציפי, המדריכה בסדנה, ניסתה לברר ביחד אתי מה יהיה "
משקל הכבוד" שלי, המשקל אליו אכוון ועליו אתקבע. כיוון שהגובה שלי (כי רב…) אינו מופיע בטבלאות הדי מפורטות של "שומרי משקל", היא ניסתה לכוון אותי כדי למצוא את המשקל שלי. "תנסה להיזכר", היא אמרה, "במשקל שלך כשהיית מרוצה ממנו". חשבתי, ולא הצלחתי לזכור. חשבתי שוב, והבנתי שכל עוד הייתי מרוצה מהמשקל שלי לא ידעתי בכלל מה הוא המשקל שלי, וסוגיות כמו קילוגרמים וקלוריות לא עניינו אותי כלל (לצורך העניין, אני מדבר על תקופה שהסתיימה כאשר הפכתי לג'ובניק בצבא ההגנה המהולל לישראל).


 


וזה חשוב לי מאוד להתחיל כאן, כי במשך המון שנים הייתי בחור רזה, אפילו רזה מדי, שקינא בבחורים אחרים עם קצת "מסה". אבל הימים האלה חלפו, עם הפיכתי לאיש הייטק, לאדם נהנתן ולבחור עסוק שלא מתפנה לעשות ספורט כמו בימים הטובים. המשקל שלי לא עלה בבת-אחת, אלא טיפס אט-אט, והנקודה הקדומה ביותר שזכורה לי בטיפוס הזה היתה התקופה שבה עבדתי קשה בחדר-הכושר בתקופה שלפני החתונה. שקלתי אז 95 ק"ג. הייתי די מרוצה מהמראה שלי, אם כי ידעתי שיש עליי קצת משקל עודף.


 


אחר-כך חציתי את גבול המאה, ונלחמתי on ו-off כדי לא להישאר שם. שנתיים-שלוש במקום העבודה הנוכחי, חברת הייטק מסודרת ומתגמלת, הקפיץ אותי לאיזור ה-102 ק"ג. הולדת יובל והשנה שבאה אחריה, שלא הותירה לי כמעט זמן פנוי והיתה די מלחיצה גם בעבודה וגם בבית, הביאה אותי לשיא שלילי שרק היום אני מסוגל להתוודות עליו ולהזדעזע ממנו: 107 ק"ג. כמעט 12 ק"ג יותר מהתקופה ההיא, בתוך כחמש שנים.


 


ועם כל זה, כמעט שלא עשיתי דבר כדי להילחם במשקל-היתר. כאמור, המשקל שלי התפרש די יפה לאורך המאה תשעים ושמונה (!) סנטימטרים שלי, וכך יכולתי רוב הזמן להתחמק מהתווית "שמן". להתחמק, אבל לא מעצמי. בתוך תוכי הייתי מאוד לא מרוצה מהמשקל שלי, מהמראה שלי, אבל היה לי קשה מאוד להילחם מזה ברצינות. שלא כמו, לדוגמה, בועז שמצא יום אחד כרס וישר נכנס בה, אני עליתי במשקל בהדרגה ובהדרגה קיבלתי את העניין.


 


כנראה שהייתי צריך שמישהו או משהו יקבל עבורי את ההחלטה הקשה, ופתיחתה של סדנת "שומרי משקל" במקום העבודה שלי סיפקה לי את ההזדמנות. הייתי מאוד סקפטי, כי זו לא הפעם הראשונה שהתחלתי "דיאטה", אבל נתתי לעניין הזה צ'אנס, וכמו כל דבר שאני עושה לקחתי את התהליך ברצינות. לפני שעליתי על המשקל ציפי עוד וידאה שאני בכלל רשאי להיכנס לסדנה (ולא רזה מדי… גם עליה השפיע הגובה שלי), אבל לבסוף נשקלתי והצטרפתי: ארבעה באפריל 2006, 107 ק"ג. היעד שקבעתי לעצמי – להוריד 10 אחוז ממשקל גופי, כלומר לחזור ל-95 הקילוגרם שהיו עליי פעם.


 


אין קסמים ב"שומרי משקל", יש שיטה. והשיטה היא, בניגוד לדיאטות ושאר קסמים אחרים, לאכול, (כמעט) הכל, אבל במידה. כשאתה סופר, אתה שומר. כשאתה בודק מה אתה אוכל, אתה לא משתולל. אין איסורים גורפים, אין כללי ברזל, יש צורך בהמון משמעת, אבל יש תגמול למי שמתמיד. למי שלא עקב אחרי המסע שלי (אותו תיעדתי תחת הכותרת "שומרים שומרים…" בצד שמאל למטה של הבלוג הזה), אספר שבתוך חודש השלתי כבר חמישה קילוגרם, בפחות מחודשיים כבר הייתי מתחת למאה קילוגרם, ואחרי חודשיים וקצת השלתי 10 אחוז מהמשקל והגעתי למדד BMI תקין.


 


זה בא לי די בקלות, אני מודה. אולי בגלל שאני לא הייתי אף-פעם בן-אדם "שמן". "שמן", הגדירה ציפי, הוא מי שכל הזמן מתעסק באוכל – מה הוא יאכל, מה הוא אכל, מה הוא אוכל. אני נהנה מאוכל, אוכל טוב בעיקר, אבל האוכל עבורי איננו עיסוק. אולי בגלל זה היה לי די קל לעבור לאוכל בריא, לוותר על כל מיני "פינוקים" ו"עינוגים" ובעיקר להתמקד במטרה – להוריד מעליי את המשקל העודף שצברתי בשנה של הזנחה (פושעת).


 


העובדה שזה בא לי די בקלות גרמה לכך שעם האוכל (הבריא) בא התיאבון, וקבעתי לעצמי יעד רציני יותר: להגיע למדד BMI של 23, כלומר משקל גוף רזה ובריא, לא שמן מדי ולא רזה מדי, שמשמעותו משקל של 90 ק"ג. למען האמת, כשציפי ואני שמנו לעצמנו את המטרה הזו די פקפקתי ביכולת שלי להגיע לשם, ובכל-זאת הסתערתי גם על המטרה הזו. זה לקח עוד חודש להשיל עוד חמישה קילו (וחמש-עשרה בסך-הכל) ועוד חודש כדי לרדת בפעם הראשונה בהרבה מאוד זמן מתחת ל-90 ק"ג, אבל ב-14 באוגוסט המשקל לי עמד על 89.5 ק"ג ומדד ה-BMI שלי היה פחות מ-23.


 


והיום, ממש היום, אחרי חצי שנה של "שומרי", זכיתי לסטטוס של "חבר כבוד". עם משקל נוכחי של 88.5 ק"ג, שתי מידות פחות במכנסיים ומחמאות שנוחתות מכל עבר על רזוני הבלתי-נתפס, מעולם לא הייתי מרוצה כל-כך מהמשקל שלי ומהדרך שבה הגעתי אליו. כששואלים אותי, וכל הזמן שואלים אותי, מה הסוד שלי, אני אומר – בפרפראזה על הסלוגן של אילן'ס – "I’ve given up bad food for good". כלומר, החלפתי את האוכל שאני אוכל באוכל אחר, דומה אך שונה, בריא יותר, טוב יותר לגוף וטוב יותר עבורי. זה לא קשה, זה לא סבל, וזה שווה את זה, נורא (במיוחד כשאני שם על עצמי בגד ים… J).


 


 


                                                                                                         גרף המשקל שלי, למי שגרפים מדברים אליו יותר…


 


אז למה בעצם אני מספר את כל זה?!    קודם כל בשביל עצמי – כדי לזכור, כדי לא לשכוח, כדי לא להזניח. לעצמי נשבעתי לעולם לא להגיע שוב למשקל תלת-ספרתי (לעזאזל, לעולם לא לעבור את מחסום ה-95!!!), ואני מתכוון לקרוא כאן את הרשימה הזו שוב ושוב בכל פעם שאזדקק לכך. אבל חשוב לי גם לספר לכם ששינוי כזה, בראש קודם כל ואחר-כך בגוף, הוא דבר אפשרי. כל מה שצריך זה רק כוח רצון, רצון לעשות שינוי, רצון להיראות אחרת, רצון להרגיש אחרת.


 


אני עושה ספורט, אבל לא הגברתי את המינון בחצי שנה האחרונה. גם לא גזרתי על עצמי צומים (אפילו לא ביום כיפור…). אם לסכם את מה שעבד (ועדיין עובד) בשבילי, יש שלוש נקודות חשובות ובסיסיות: לאכול נכון, כלומר אוכל עם אחוזי שומן נמוכים אבל עדיין טעים…  בעידן שבו אנחנו חיים יש אינספור מוצרים טעימים ממש ובריאים ממש ויש גם גרסאות בריאות יותר ודלות שומן יותר לכמעט כל מוצר; לאכול במינון נכון, כלומר לא לרעוב אבל גם לא לזלול סתם, לאכול מספיק ארוחות במהלך היום, קטנות ומגוונות; לא "לבזבז" את הנקודות/קלוריות/ארוחות על שטויות, בעלות ערך קלורי גבוה ולא מזינות, אלא על דברים שווים. אפילו אם מדובר בממתק, כדאי שזה יהיה ממתק "שווה"…


 


והנה הגעתי לסוף, שזה בעצם גם די ההתחלה: מכאן והלאה מתחיל המאבק האמיתי, לשמור על המשקל שלי הנוכחי. אני מאוד מקווה לכתוב פה בכזו התלהבות וסיפוק גם בעוד חצי שנה, בעוד שנה, בעוד חמש. גם זו סיבה לשים את הדברים כאן בפני כולכם (ובעיקר בפניי). הייתי סקפטי והפכתי למאמין, מאמין בעיקר בעצמי. מאמין שאני יכול לשמור, בדיוק כמו שיכולתי לעשות את השינוי. מאמין שכל-כך טוב לי עכשיו, שאני לעולם לא אתן לכל העניין הזה להידרדר שוב למקום שבו הייתי.


 


אינני מחסידי הרזון או ממהללי היופי, ובכל זאת יש משהו בגוף שמן שבעיניי מאוד בעייתי. אומרים (אני לא זוכר מי… מצטער) שהגוף הוא שיקוף של התת-מודע. אם כך, אדם שמן הוא מי שהזניח את התת-מודע שלו, את עצמו. יש המון בעיות שיכולות להביא אדם למצב כזה, אבל אצל רוב האנשים הבעיה כנראה היא אחת: חוסר הרצון/יכולת/נכונות/כוח לעשות את הצעד הראשון, הצעד ההתחלתי, הצעד שאחריו הדרך היא פשוט רצף ארוך של צעדים שכאלה. לא יותר, לא פחות.


 


בארבעה באפריל 2006 אני עשיתי צעד שכזה. היום, התשעה לאוקטובר 2006, סיימתי את המסע.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “למי למי יש יותר כבוד?! יש!!!

  1. כל הכבוד. 88 קילו על 198 ס"מ זה פיצוץ!

    אני, השבוע, הצלחתי לרדת מ-80 ק"ג. משקלי נכון לעכשיו הוא 79 קילוגרם ו-900 גרם (על 180 ס"מ).

    ההרגשה נפלאה.

    יפה שהלכת בדרך הטובה. המשך ככה.
    (-:

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s