אף אחד לא מזיל דמעה – מכתב פתוח לחברי מפלגת העבודה

הרבה זמן כבר אני שוקל אם להיענות לבקשתם של אנשי "עבודה שחורה" ולכתוב מכתב בבלוג לחברי מפלגת העבודה.


 


מצד אחד, אני הייתי בין אלה שקראו לכולם להצביע לעמיר פרץ ולעבודה, לתת צ'אנס לנבחרת שדיברה על העלאת שכר המינימום, הבטחת חינוך ראוי, פנסיה חובה, שוק חופשי, מדיניות רווחה ועוד ועוד, שקראו (שוב, מעל דפי הבלוג שלי) לחברים היקרים שלהם הצבעתי לקיים את ההבטחות שלהם ("אפילו לא את כולן – רק חלק") ואיימתי ש"אם עמיר פרץ וחבורתו יזחלו לקואליציה של אולמרט, תוך וויתור על כל העקרונות וההבטחות…" הם ישלמו על כך בקלפי בבחירות הבאות, ושהתפכחו מחזון התעתועים כדי לראות ש"ההסטוריה חוזרת על עצמה ונהיה פה ממש מסריח…" כי "גם אני שכנעתי את כל החברים להצביע… ואני קצת מתבייש בזה עכשיו".


 


מצד שני, נורא קורץ להגיד – כמו ששמעתי היום כתבים פוליטיים כאלה ואחרים מדברים מעל כל במה – שאנחנו אשמים. אנחנו עשינו גלוריפקציה לעמיר פרץ, אנחנו האמנו ש"העבודה" מודל 2006 היא משהו אחר, אנחנו טעינו, אנחנו חטאנו, מה אנחנו בעצם רוצים?!   פוליטיקאים יישארו פוליטיקאים, מפלגת העבודה תישאר מפלגת העבודה, וכמאמר השיר ההוא של אריק אינשטיין, שגם הוא דיבר על החיים והאכזבות בצל הדגל האדום, "איזה מסכנים האוהדים שאוכלים להם ת'לב…". אנחנו האוהדים, אנחנו אוכלים את הלב, אנחנו נצביע "אמת" גם בבחירות הבאות. לא מרצון, פשוט כי אין אלטרנטיבה.


 


בסופו של דבר החלטתי היום לכתוב. מבחינתי, הפיאסקו עם ליברמן היה בבחינת הגיעו מים עד נפש. קואליציה עם "ישראל ביתנו" היא כל-כך מנוגדת לעמדות מפלגת העבודה, כל-כך מסוכנת למדינת ישראל, כל-כך הרסנית לכולנו, שזה פשוט לא נתפס. ליברמן לא יתפשר, לא על עמדותיו, לא על חזון ה"טרנספר" שלו, לא על הרצון שלו לפתור את הדברים בדרך של כוח, לא על המדיניות הכלכלית הדורסנית שלו. ברוורמן, יתום, יחימוביץ' ושות' הם עלה תאנה קטן וחסר-ערך שלא מסתיר את מבושיהם של פרץ ושאר החברים הנכבדים שוויתרו על העקרונות לטובת הכסא והצביעו בעד קואליציה עם ליברמן.


 


דניאל בן סימון כותב היום ב"הארץ" שעמיר פרץ איבד את הקשר עם המציאות. לטעמי, הבחירה של פרץ בתיק הבטחון לא היתה נוראה כל-כך, גם ה"הרפתקאה" שלו בלבנון היתה בעיניי מחוייבת המציאות (ההחלטה עליה, לא הדרך שבה היא התבצעה), ואפילו על שכרון הכוח שלו ("נסראללה יכיר את השם עמיר פרץ" וכו') אני סולח. הבעיה שלי היא עם התקווה שעמיר פרץ יצר אצלי ואצל רבים כל-כך, "פוליטיקאי שצמח בערוגה אחרת, מחוץ לרחם האוליגרכי" כותב בן סימון, ושמתפוגגת לנו בין העיניים מאז הבחירות.


 


בא אדם מהיישוב, לא רמטכ"ל לשעבר ולא פקיד במפלגה, לא מדבר גבוהה ולא חייב כלום לאף-אחד, וגם הוא נכנע למערכת, גם הוא הופך להיות חלק מהמחדל, גם הוא מתרסק על רצפת הכנסת ומחבק בחום מוגזם מדי את הכסא והשררה. עמיר פרץ מוליך את העבודה בחזרה שאולה, וחושף בדרך את כל מערומי השלטון בכלל והמפלגה בפרט – מפלגה צינית, מופקרת, תאבת כוח, מיליטנטית, שתחבור למי שצריך, לא משנה מה דעתו בכל עניין, ולו רק כדי שתישאר בממשלה.


 


בן סימון שואל מה עמיר פרץ אומר לעצמו "ברגעים שהוא לבד עם עצמו". אני שואל מה אומרים יתר חברי-הכנסת הנכבדים. מה אומרים השרים שהחליטו לתמוך בצירוף ליברמן (כולם זולת פינס), חברי-הכנסת שנותנים את הסכמתם בשתיקה (כולם פרט לחמישייה שציינתי לעיל), חברי המרכז שיאשרו את העניין ביום ראשון. "חבילת ההישגים" – מינוי ח"כ סנה לסגן שר הבטחון והקמת ועדת שרים למגזר הלא יהודי בראשות עמיר פרץ – היא לגע לרש. ההצהרה של עמיר פרץ בעניין ביטול ההקפאה של קצבאות הזקנה והילדים והפניית תקציבים למגזר הערבי היא כבר ממש ציניות נלוזה. אם לצטט עוד שיר מפורסם של אריק אינשטיין, הייתי שואל כל אחד ואחד מהם "איך אתה ישן בלילה, נבחר יקר שלי?".


 


הרבה זמן כבר אני שוקל אם להיענות לבקשתם של אנשי "עבודה שחורה" ולכתוב מכתב בבלוג לחברי מפלגת העבודה. השבוע האחרון שבר סופית את בועת האסקפיזם בה עטפתי את עצמי בכל הקשור לפוליטיקה הישראלית בכלל ולעמיר פרץ ולעבודה בפרט. ה"נבחרת" התגלתה כפארסה, האוהדים אוכלים להם את הלב והכי עצוב שכולם, אבל כ-ו-ל-ם יודעים, שבגלל שאין אלטרנטיבה, בגלל שהצד השני של המטבע רק גרוע יותר, ניאלץ כולנו להצביע לאותה נבחרת פחות או יותר גם בעוד שנה או שנתיים או ארבע, כמה שלא תחזיק הממשלה הנוראית הזו.


 


כולם יודעים – גם עמיר פרץ וחבר רעיו. וזו הבעיה הכי גדולה שלנו. אנחנו לא עשינו גלוריפקציה לאף אחד. רק ביקשנו אמת, ביקשנו לקיים הבטחות, ביקשנו לעמוד מאחורי המלים שנאמרות. טעינו, חטאנו, פשענו. ביקשנו מציאות אחרת, פוליטיקה אחרת, פוליטיקאים אחרים. והאנשים שלהם נתנו את קולנו גיחכו בחדווה, והמשיכו בדרכם כאילו לא היתה מערכת הבחירות ההיא, כי גם הם יודעים, כי גם הם בטוחים. העונש הכי גדול של כל אלה יהיה הקבורה הסופית, המוחלטת, של מפלגת העבודה בבחירות הבאות. העונג הגדול שלנו הוא שמשמעות הדבר היא קבורה לא פחות סופית ומוחלטת של החיים שלנו כאן.


 


אז הנה – הוצאתי את הכל על הדף, ותיכף העניין הזה יפורסם. אבל בתוך תוכי אני עדיין יודע ששום דבר בעצם לא ישתנה. אני ואתם לא נצליח גם הפעם לשנות את העולם. אמרו את זה קודם לפניי, וגם הם התפכחו מהחלומות שלהם. אריק אינשטיין כמעט בן שבעים, ובאלבום האחרון שלו ("רגעים") הוא כלל את השיר "אף אחד לא מזיל דמעה". שמוליק צ'יזיק ז"ל כתב שם: "אף אחד לא מזיל דמעה, אף אחד לא מרגיש כאב". אז איך זה שבא לי לבכות?!


 


 


                                                                                    שגיא נאור


                                                                                    מצביע נאמן (לצערו) של מפלגת העבודה


 


 


 


העתקים: אתר "עבודה שחורה"


            עמיר פרץ (אימייל)


            יצחק הרצוג (אימייל)


            יולי תמיר (אימייל)


            עמי איילון (אימייל)


            בנימין בן-אליעזר (אימייל)


            מתן וילנאי (אימייל)


            אפריים סנה (אימייל)


            דני יתום (אימייל)


            שלום שמחון (אימייל)


 


 


עדכון (16:30): לינק למכתב הנ"ל באתר "עבודה שחורה".

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “אף אחד לא מזיל דמעה – מכתב פתוח לחברי מפלגת העבודה

  1. מי אמר למי הגיב:

    אני לא רוצה להגיד לכל השוקי-גלילים "אמרתי לכם". אה, רגע. בעצם זה בדיוק מה שאני רוצה להגיד.
    מי שציפה לשינוי במפלגת העבודה פשוט השלה את עצמו. כבר 30 שנה שהמפלגה הזאת מוכנה למכור את אמא שלה, ובעיקר את שלנו, כדי לשבת בקואליציה. אז פעם זו הכפייה החרדית, פעם מגרשים פעילי חמאס ללבנון, ועכשיו זה ליברמן. העיקרון זהה: למפלגת העבודה אין אידיאולוגיה, למעט השאיפה התמידית והמופרכת לשלטון.

  2. ני הגיב:

    מי שהשלה את עצמו שעסקן הסתדרות שלא היסס להרוס את המדינה ואת העובדים, למען שמו ורק למענו, מגיע לו/ה. השאלה למה זה מגיע לכל השאר?

    ודאי שיש אלטרנטיבה
    קוראים לה מרצ

    להגיד שאני מתה עליה? לא, אבל היא לפחות מוכרת את עקרונותיה לטובת עקרונות אחרים שלה ולא לטובת כיסא או מזכירה; וגם זה בעיני, לא מעט.

  3. מיקי הגיב:

    באמת שגיא, די לפמפם את זה שאין אלטרנטיבה. מפלגת העבודה לא מצטיינת בזה שאת העמדות שלה אין לאף אחד אחר. כל מה שטוב בעבודה קיים באופן מזוקק יותר במרצ.

    אבל אם אתה דבוק לעבודה כמו שפואד דבוק לכסא, אז לפחות תתפקד ותנסה להשפיע מבפנים במקום להיות אוהד שאוכל את הלב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s