10. רחוב נחמני

 


"שתי מכוניות גדולות הגיעו


שברלוט כחולה ווולוו אדומה


נהג אחד יצא מהמכונית והשני חיכה


הוא אמר שהוא ייתן להם קצת כסף וידאג שלא יהיה עצוב


היא תעלה עכשיו לוולוו ותעשה איתם סיבוב


היא אמרה שזה בעצם כלום, שחקנית בסרט


כסף קל שכולם רוצים, חמש דקות והיא חוזרת…"


 




  


הבטתי תוך כדי הליכה איך שתי המכוניות הארוכות עוצרות בחזית הבניין. שברלוט כחולה ווולוו אדומה. אני לא חושב שראיתי אותן לפני זה, חשבתי. מעניין אם עוד פעם באו חברים לבקר את האלה מקומה שנייה. הם הרי לא עובדים ממילא, אז למה שלא ייפגשו עם חברים בשעה אחת-עשרה וחצי בלילה?!  אני חוזר לי ממשמרת ארוכה-כמו-המוות בעבודת-הפרך שלי, ואלה עושים חיים במכוניות פאר עד שעות הבוקר. נשבע לכם, אני רואה אותם כל יום פעמיים – יוצאים כשאני חוזר בלילה, חוזרים כשאני יוצא בבוקר. הוא לא עובד, חבל לכם על הזמן. היא בקושי בת עשרים, ועושה כל מה שהוא אומר.  ושניהם ביחד גרים להם בדירה ממש מתחתיי ומעבירים את החיים בסבבה, בעוד אני קורע את התחת. ואללה, יופי. כוס אמכ, שני אלה.


 


נהג השברולט יצא מהמכונית וטיפס במדרגות ממש לפניי אל דלת הכניסה. הוא צלצל באינטרקום בדירה של האלה, ממש כמו שחשבתי שיעשה. במקום לפתוח את הדלת עם המפתח שלי, חיכיתי שיפתחו לו ומיהרתי אחריו במעלה המדרגות. הדלת שלהם בקומה השנייה הייתה פתוחה. ההוא נכנס, ואני המשכתי בדרך לקומה שלי. הדלת נטרקה, ואני עצרתי במקום. הבטתי בדלת, ואז פתאום מצאתי את עצמי חוזר. אור בחדר המדרגות כבר נכבה, איש לא הביט בי כשאני מתקרב לדלת ועומד לידה, מקשיב לשיחה שמעבר לדלת, בין שני אלה.


 


הנהג הבטיח להם כסף, "כדי שלא יהיה להם עצוב". כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות זה להצטרף אליהם לסיבוב בוולוו. הוא לא היה מוכן, אמר שזה כבר מוגזם, אבל היא הרגיעה אותו שזה בעצם כלום, שזה ממש כמו התפקיד ההוא בסרט, שהוא כל-כך רצה שהיא תקבל. כמה דקות והיא חוזרת, היא אמרה לו, ואז פתאום שמעתי צעדים מתקרבים לדלת, ומיהרתי בריצה במעלה המדרגות לפני שמישהו ישים לב אליי. פתחתי את הדלת, ומיהרתי לחלון המרפסת. הספקתי לראות אותה נכנסת איתו למושב האחורי של הוולוו, ואת הוולוו נוסעת בחריקת בלמים במורד הרחוב. מטורפים אלה.


 


חמש דקות היא אמרה להוא, חמש דקות אמרתי לעצמי, חמש דקות נשארתי לעמוד על המרפסת, ממתין לשובה. אבל היא לא חזרה אחרי חמש דקות, גם לא אחרי חמש-עשרה. בפעם הבאה שהצצתי בשעון כבר עברה שעה, והחלטתי שאם לא אלך לישון עכשיו, לא אצליח להרים את עצמי מחר מהמיטה. בלית ברירה גררתי את עצמי לחדר השינה והלכתי לישון. מישהו הרי צריך לשלם את החשבונות שלי, לפחות עד שאלמד את הטריק של האלה מקומה שנייה.


 


התעוררתי בבוקר עייף, כרגיל. רק אחרי המקלחת והקפה נזכרתי בהיא שלא חזרה אתמול בלילה, לפחות לא עד שנרדמתי. בטח אפגוש אותה, כרגיל, בדרך שלי החוצה, חשבתי. אבל לא ראיתי אותה, וגם לא אותו, בחדר המדרגות, גם לא כשעמדתי בתחנת האוטובוס. כשהאוטובוס שלי התרחק הבטתי מהחלון על הדירה שלהם, כאילו מצפה לראות ממנה איזה סימן של חיים. אבל התריסים היו מוגפים, ונסעתי לעבודה בלי קצה של חוט לגביה או לגביו. בטח ישנים כבר, חשבתי לעצמי, האלה מקומה שנייה. הם לא עובדים הרי, חס וחלילה, האלה.


 


בערב, כשעברתי ליד הדלת שלהם, לא עמדתי בפיתוי. החלטתי לעשות מעשה ולדפוק על הדלת. לא ממש חשבתי על התירוץ המדויק שלי, שהרי מעולם לא החלפתי איתם יותר מ"שלום, שלום" קר, ובכל-זאת התעלומה לגבי ההיא לא נתנה לי מנוח. לא הייתה תשובה, אז דפקתי שוב, לוודא שאין אף-אחד לפני שאני חוזר על עקבותיי אל הבועה שלי בקומה השלישית. בדיוק כשהסתובבתי לפנות בחזרה לקומה שלי, שמעתי את המפתח מסתובב בדלת ושנייה אחר-כך הדלת נפתחה. הוא עמד בפתח, בתחתונים בלבד, ונראה היה שהרגע קם מהשינה. הם הרי לא עובדים, האלה.


 


"אני…", גמגמתי, מנסה בעצמי להחליט מה אני רוצה לומר, "ראיתי שהיא… זאת אומרת, לא ראיתי שהיא…". "היא לא חזרה עדיין", הוא אמר לי בקול עצוב, והסתובב בחזרה לדירה משאיר את הדלת פתוחה, כאילו רומז לי להיכנס אחריו. התלבטתי רגע עם עצמי, ונכנסתי אחריו. הלכתי אחריו לסלון, מביט מסביבי בדירה הקטנה שלהם. החדרים היו כמעט ריקים, הצבע מהקירות התקלף. הכל היה חשוך ומוזנח ודי מסריח. נראה היה כאילו לא ניקו את הדירה הזו שבועות. בסלון, החדר הכי גדול בדירה, מצאתי אותו יושב מול כן ציור ומביט, בוהה למען האמת, בקנבס גדול ולבן. מסביבי היו עוד קנבסים כאלה, זרוקים בכל מקום. חלקם היו לבנים, חלקם הכילו קשקושים שונים ומשונים בצבעים כאלה ואחרים. שום דבר שם לא דמה למשהו שאני מכיר. משוגעים שני אלה.


 


פתחתי את הפה כדי לומר משהו, אבל הוא הקדים אותי. "היא לא חזרה עדיין, ואני מתחיל להיות קצת מודאג". הבטתי בו, מנסה לא לחשוף שאני מודאג גם כן, אולי אפילו לפניו. "היא אמרה חמש דקות, וצחקנו על כל העניין, ואמרנו שסוף-סוף נוכל לשלם חשבון חשמל ואולי לקנות איזו חפיסה-שתיים של קאמל במקום הנובלס המגעיל הזה שאנחנו מעשנים, ואני לא יודע איך היא שכנעה אותי לעשות את זה". הוא תפס את הראש שלו בידיים והחל לבכות. "עכשיו אני לא יודע איפה היא, ואני פוחד ללכת לחפש. ופוחד ללכת למשטרה או משהו, כי הם ימצאו אותי. אני לא יודע מה לעשות…". הבטתי בו, ולראשונה מזה הרבה זמן ממש לא קנאתי בו, בהם, בשני אלה.


 


הרגשתי ממש לא נעים. אני יושב בתוך הסלון הריק והדי חשוך שלהם, מביט בגבר מבוגר שבוכה לי מול העיניים. התקרבתי אליו והנחתי את ידי על כתפו. "יהיה בסדר", אמרתי לו בקול רועד, למרות שידעתי שלא יהיה בסדר. "אנשים לא נעלמים סתם ככה", זכרתי את בני, החבר השוטר שלי אומר לי פעם, "אם מישהו לא חוזר הביתה אחרי כמה שעות, הוא או ברח לחו"ל או נחטף או נרצח. ככה או ככה, כבר לא תראה אותו יותר בחיים". ואני חשבתי שאני לא בטוח שהוא מבין שהוא לא יראה את ההיא יותר בחיים, שכרגע המחשבות הכי שחורות שלו הן שהיא עדיין נהנית מהחיים איפשהוא, עם הבחורים שבוולוו. אולי מציעים לה כסף קל, אולי חוזה דוגמנות בגרמניה. חיים בסרט שני אלה. 


 


"יהיה בסדר", הוא חזר אחריי, למרות שהייתי בטוח שהוא לא מבין מה הוא אומר. הוא התיישב בכיסא השבור שלצידנו, ויכולתי לראות נקודה אפורה בתוך השיער המטופח שלו, קצה של אפור בתוך יער שחור, נקודה של זקנה או שמא נקודה שפספס כשצבע את השיער הבוקר. לפתע הוא היה נראה לי כל-כך עלוב ומסכן, יושב בתוך הזוהמה הזו ומחכה שההיא תבוא ותחזיר לו את הטעם לחיים. לפתע הוא היה נראה לי כל-כך אומלל, אפילו כסף לסיגריות אין לו. לפתע לא יכולתי להיות יותר לידו, בדירה הזו, במקומו. מלמלתי "טוב, להתראות" מבולבל, וברחתי משם. הטריפו אותי אלה.


 


תוך כדי שאני מתיישב עם הקפה על המרפסת הבטתי ברחוב הריק, מנסה בכל-זאת לזהות איזו מכונית ארוכה שעוצר בחזית הבניין. אבל הערב לא באו חברים לשני אלה מהקומה השנייה, ואף אחד לא יוצא לחגוג. ובכלל אותה כבר לא ראיתי איזה שבוע. פעם, אני נשבע לכם, הייתי רואה אותם כל יום פעמיים, פעם כשהייתי יוצא ופעם כשהייתי חוזר. אבל היום היא כבר לא כאן, והוא לדעתי עדיין מסתגר בבית. הוא הרי לא עובד, לכו תבינו. והיא בקושי בת עשרים, בטח נעלמה בלי להשאיר סימן. ולכו תבינו איך הם בכלל גרים שם, בדירה הנוראית הזו מתחתיי ומעבירים את החיים בטינופת הזו. אנשים ממש אומללים שני אלה.


 






 


 


נכתב במסגרת פרוייקט "12 של "השרת העיוור", עפ"י  "עמיר לב[לרכישה]


 


רצועות קודמות:  



1. שש שעות


2. חבק אותי


3. היא ואני


4. אהובתי


5. החורף


6. כבוי 


7. דבר אלי ישר


8. אריה ורותי 


9 מספרת לי הכל


 


 

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “10. רחוב נחמני

  1. deb הגיב:

    אני לא יודעת למה בשנתיים אף אחד לא הגיב לך על זה, כי זה פשוט אחד הסיפורים הטובים ביותר שקראתי בעברית. בלי הגזמה ובלי התחנפות. נטו סיפור אדיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s