דו"ח רצח 2006

"היינו בבית, ישבנו סתם ככה,


אחר-כך הלכנו לבכות בכיכר…"


 



אף-פעם לא הייתי ממעריציו של יצחק רבין. לא הצבעתי עבורו בבחירות ולא הייתי בכיכר מלכי ישראל (דאז) בעצרת השלום המפורסמת ההיא. ובכל-זאת, הכדורים של יגאל עמיר שפילחו את גופו של רבין באותו לילה בנובמבר 1995 פילחו גם חלק ממני, חלק מהתמימות, חלק מהחלומות.


 


קשה לשפוט מה היה עולה בסופו של רבין המנהיג לולא היה משיג אותו הרוצח הארור. רבין סימל תקווה, הזדמנות, אפשרות, אבל לפניו ובעיקר אחריו היו מנהיגים אחרים (ביביהו, ברקח), שסימלו (כמעט) אותו הדבר, והתקווה ירדה איתם לביב השופכין של הפוליטיקה לשם מיהרו לרדת.


 


"כמה דמעות, כמה נרות,


כמה שגעון עוד אפשר לזהות


כמה ימים, כמה חשכה,


יעברו עד שהכל יישכח…"


 


"מורשת רבין" גם היא בעייתית בעיניי. במיוחד שהיא הפכה לאוסף של שירים עבריים שקטים מצד אחד ודיונים בצעקות של מתנחלים ופעילי "שלום עכשיו" מאידך. האדרתו של רבין הרבה מעבר לפרופורציה מרחיקה ומדחיקה. רבין היה פוליטקאי, לרבין היו גם חסרונות ושגיאות, אבל אין לקחת ממנו את הצעד הראשון ההוא, שלקח בכיוון הנכון (כנראה), כיוון השלום וקץ הסכסוך.


 


"מורשת רבין" לטעמי נקבעה באותו לילה בנובמבר. באותו לילה קיבלנו הדגמה חיה למה שאלימות יכולה לעולל, למה שקורה כמתירים את הרסן ונותנים אישור וגיבוי לאלימות (מכל סוג שהיא, ואלימות מילולית היא אלימות), לקשר שבין קנאות (דתית, אך זה נכון לגבי קנאות מכל סוג שהיא) ובין אלימות. זה מצחיק איך הזדעזענו מזה לפני אחת-עשרה שנים, והיום – כשמתנחלים מרימים יד על חיילים ושוטרים, כשאנשים נרצחים כאן סתם, כשתאונות דרכים גובות מחיר דמים יומי – הפכנו אדישים.


 


"אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית", אמר יצחק רבין מעל הבמה בארבעה בנובמבר, כאילו מנבא את הצפוי לקרות, "יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל. בדמוקרטיה יכולות להיות מחלוקות, אך הכרעה תהיה בבחירות דמוקרטיות…". רבים קיוו כי הרצח יהווה את קו השבר, נקודה שבה תפחת האלימות ויגבר הדו-שיח, אך היום ברור שהרצח היה רק נקודת ההתחלה.


 


"הימים ימי זעם, אומרים שזה ככה.


הימים ימי פעם, ימי עכשיו.


איך תבוא מנוחה על ארץ הפחד


ורק השאלה – מי עוד יירצח?!"


 


"אין לי נכסים, יש לי רק חלומות – להוריש לדורות הבאים עולם טוב יותר, מפויס יותר, עולם שנעים לחיות בו. אין זה הרבה מדי", אמר רבין בנאום בפני הקונגרס האמריקאי ביולי 1994. כנראה שזה היה קצת יותר מדי בכל זאת. העולם שאחרי רבין טוב פחות, כועס יותר, נעים פחות, קודר יותר.


 


הצדק האמיתי, הנקמה, ה"מורשת" יהיו אם וכאשר בנו של יגאל עמיר (איציק?!) ילמד בבית-הספר על היום שבו אביו רצח כאן ראש ממשלה, ואיך הרצח הביא בסופו של דבר לנצחון השלום על הסכסוך, לדרך של שלום ומאבק באלימות, לפיוס בתוך העם ובין העם לעמים שמסביב. אז, ורק אז, אפשר יהיה לומר שמותו של יצחק רבין לא היה לשווא…


 


 


* הציטוטים מתוך "דו"ח רצח" של שלמה ארצי (מתוך "שניים" שיצא ב-1996)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s