זהירות: מכיל ספוילר של הסרט X-Men 3.
בטיסה לפה ראיתי את הסרט השלישי (והאחרון? לא בטוח…) בסדרת אקס-מן. זה מאוד משעשע, כי לולא הייתי טס וודאי לא הייתי צופה בסרט הזה, ועוד יותר משעשע לאור העובדה שבכל שלושת הסרטים צפיתי במטוסים.
אקס-מן 3 (להלן אמ3) ממשיך פחות או יותר את קו העלילה של שני הפרקים הקודמים, כשהוא מציג (בפשטות, אך די ביעילות) את הקרב המוסרי שבתוך אוכלוסיית השונים/חריגים/סוטים, הקרב בין אלה שרוצים יותר מכל להשתלב לבין אלה שרוצים לשמר את השוני, להתבדל ואף להיאבק ברוב ה"נורמלי" המבקש להילחם בהם, לגדר אותם, לשנות אותם, לכפות עליהם "נורמליות". עכשיו תשנו את הכינוי "מוטנטים" לכל כינוי אחר למיעוט (לדוגמא: הומואים, שחורים, יהודים), ותקבלו את תמצית ההיסטוריה האנושית מאז ומתמיד). לכן זה לא הפתיע אותי ששחקנים בשיעור-קומה של פטריק סטיוארט ואיאן מק'קלן הסכימו להשתתף בסדרת הסרטים הזו.
אמ3 לוקח את העלילה צעד אחד קדימה, אל המבחן האולטימטיבי: נניח שניתן לייצר "תרופה", משהו שיגרום לחריגים להפוך ל"נורמלים", מה יקרה אז?! האם זה חוקי/אתי/צודק להציע לחריגים תרופה שכזו? האם זה אפשרי שהרוב ה"נורמלי" יכפה על החריגים תרופה שכזו?! האם הרוב יכול בכלל לקבוע מי "נורמלי" ומי "לא נורמלי"?! וגם – האם החריג ללא החריגות יהיה מאושר יותר או אומלל יותר?!
מכאן והלאה אמ3 ממשיך כמו כל סרט אחר בסדרה, או כל מימוש אחר של רצועת קומיקס, עם הרבה אקשן מטופש וסוף (די) צפוי, כי אחרי הכל צריך לשלם את החשבונות שכל האפקטים האלה מספקים, ומי ירצה להתעמת עם סוגיות מוסריות במשך 100 דקות, אבל קשה לי היה להתעלם מהן, במיוחד לאור הדיון הער בלגיטימיות של "מצעד הגאווה" (ראו הפוסט הקודם).
תצלום: עדי סברן (נצפה ב"עונג" של גיא). הקליקו על התמונה כדי לראות גרסה לא-מוקטנת…
היו (ויהיו) לא מעט חוקרים שהציעו דרכים "לתקן" את ההומואים, הלסביות ושאר חברי הקהילייה. חלקם דיברו על פסיכולוגיה, חלקם על שינוי של גן כזה או אחר. כולם מסרבים לראות בגייז סטייה בריאה/הגיונית/לגיטימית מהנורמה, כולם מחפשים דרך לכפות עליהם את הנורמה, בין אם ב"רצון" ובין אם בכוח. זה ברור לכל מי שיש עיניים בראשו שלא רחוק היום שהאנליזה של גוף האדם תגיע גם לשם. עכשיו נשאלת השאלה מי יהיה שם כדי לעצור את הראשון שימציא "תרופה" כזו, את הראשון שיציע אותה לנער צעיר המתלבט בזהותו המינית, את הראשון שיציע לכפות אותה על "כל ההומואים האלה". אותם אלה שמצדדים עכשיו בכפייה החרדית בירושלים, שטוענים שהם לא צריכים "לנפנף" בהומואיות שלהם בכל מקום, הם אלה שיסתובבו עם שלטים שקוראים "לרפא" את כולם.
להזכירכם, וולברין לא יהיה שם אז כדי לעזור. וזו הסיבה שסיימתי את אמ3 עם טעם מר בפה, וזה בלי שום קשר לאוכל המחורבן בטיסה של "אייר קנדה". (עוד רשמים מאמריקה בפוסט הבא)
שגיא נאור 
ובשביל להדגיש את הקישור בין מוטאנטים להומואים, יש את הסצינה באקס מן 2, בה אייסמן מגלה להוריו שהוא מוטאנט. תגובתם:
"אהמ. אבל אתה לא יכול אולי להיות, אהמ, קצת פחות מוטאנט?"
קצת באיחור, אבל-
שני הסרטים הראשונים אמנם כוללים "האפי אנד" עלילתי נקודתי, אך לחלוטין שרויים במין אפלולית של מרירות ופסימיות.
גם האלמנטים של האקשן בשני הסרטים הראשונים ממוקמים בצורה כזאת שהם מהווים חלק אינטגרלי מהעלילה ותורמים רבות לפיתוחה, ובכך מעין מצדיקים את האפקטים שהושקעו בהם(בשונה מרוב "סרטי האפקטים" בהם האפקטים הם הסיבה הנראית לעין ליצירת הסרט מלכתחילה).
הסרט השלישי, לעומת זאת, אשר בוים ע"י ברט רטנר(הראשונים בוימו ע"י בריאן סינגר), נופל לתהומות חדשים של דיאלוגים קלישאתיים עד כדי כך, שממש התקשיתי למצוא ולו משפט אחד בסרט שלא היה מלודרמטי בצורה זו או אחרת.
וד"א, הרעיון המוביל בסדרת הסרטים הוא בעצם הרעיון המרכזי בקומיקס עצמו, ובכך מהווה עוד הישג לסרט, שהצליח להעביר את ה"אסנס" של הקומיקס למדיום הקולנועי.