קשה להאמין אבל עברו כבר שמונה-עשרה חודשים, שנה וחצי, מאז שאספתי אותך בזרועותיי ולקחתי אותך אל התינוקייה והבנתי שאני אבא שלך ואתה הילד שלי. אז עוד לא הבנתי במה דברים אמורים, אבל כבר אז התמלאתי בהתרגשות וציפייה ואהבה ענקית, וכל אלה לא חלפו אלא רק התעצמו בשנה וחצי האלה שעברו להן כהרף עין.

זה קצת נדוש להכריז על היום בו נולדת כיום המאושר בחיי, אבל כמו בשיר של רוני סומק גם אני מרגיש שגפרור חייך הצית בי את אש האושר, האמיתי, המוחלט. ואני מוצא את עצמי נכנס לחדר שלך, וכמו רוני מתהפנט מקול הנשימות ומוצא אותך, ישן או ער, כמגדלור לחיים הטרופים שלי.

לפני כמה חודשים, לפני שנכנסת לגן, הוזמנתי לערב הורים והתבקשתי לספר לקהל מה מיוחד בילד שלי. ההורים שלפניי סיפרו שהילד שלהם יפה או חמוד, חכם או סקרן, מפותח או רגיש. ואני תהיתי מה אומר על הילד שלי (שהוא יפה וחמוד, חכם וסקרן, מפותח ורגיש) מבלי להשוויץ, ולבסוף בחרתי באופציה הקלה והתייחסתי לכך שהוא מדבר בצורה מדהימה לגילו. האופציה הקלה, כי היה מסובך מדי להסביר מה מיוחד בילד שלי באמת. ובכל-זאת אנסה להסביר.

אני מביט בך ומשתאה במיוחד מדבר אחד – מהבטחון העצמי שלך, הדרך שבה אתה הולך בעולם ללא חשש וללא מורא, בוטח בכל (ילדים, מבוגרים, חיות), סקרן לגבי הכל, מביט מדי פעם לאחור לוודא שאבא או אמא שם אבל באופן כללי בטוח בעצמך ושאפתן. אם היית שואל אותי מה התכונה שהכי הייתי רוצה שתהיה לך, הייתי משיב "בטחון עצמי", ואין דבר הגורם לי אושר רב יותר מאשר לראות אותך ככה.

כמו בשיר אחר של סומק, "4 עצות לילדה רוקדת", אני נהנה כל-כך לראות אותך מסתובב בעולם, רוקד, כאילו אף-אחד לא מסתכל עליך (ועוד יותר כשכולם מסתכלים עליך), לראות את האש שבך יוקדת מתוך העיניים השובבות, הטובות. וגם אני, כמו רוני, עוקר מרגע לידתך את המרצפות הבוערות מתחת לכפות הרגליים שלך, מסיר את המכשולים, מרחיק את הפחדים, מנסה לשמור עליך כמו שאתה היום – נאיבי, תמים, אוהב, שמח.

לפני כמה שבועות ניסיתי ללמד אותך איך לעשות "פרצוף שמח" ו"פרצוף עצוב". את ה"פרצוף שמח" קלטת בקלות, אבל לא הבנת מה זה "פרצוף עצוב". אבא שלי/סבא שלך אמר לי, ובצדק, שאינך יודע מה זה להיות עצוב. ואני חשבתי לי כמה קשה עובדים כל האנשים שמסביבך – אבא ואמא, סבים וסבתות, אחים – כדי להקיף אותך באהבה ורק אהבה, כדי שתגלה מאוחר ככל האפשר שיש גם דברים רעים מסביבך, כדי שתהיה שמח ומאושר כל הזמן. וכשאתה כבר בוכה, מזיל דמעה, בין אם מכאב ובין אם כשאתה לא מקבל את מה שאתה רוצה (פינוקי שכמוך…), המחזה הזה כל-כך חריג וכל-כך קשה לי, שזה פשוט נורא.

כמו בשיר של בוקובסקי, ילדי הקטן, אתה עבורי השמש, ואני, איש בוגר, נמס מהאהבה הגדולה והאינסופית שבעיניך. ואני נהנה עד קץ לתת לך בחזרה את כל האהבה הענקית שיש לי בתוכי, ועוד יותר כשאני מצליח לגרום לך לחייך, לצחוק, להתגלגל מצחוק. אני מביט בך אז, ומרגיש כאילו כל קיומי בעולם הוצדק באותו הרגע, כאילו תפקידי עלי-אדמות הוא רק זה – לגרום לך לחייך, לצחוק, להיות מאושר, עכשיו ובכלל.

קשה להאמין אבל עברו כבר שמונה-עשרה חודשים, שנה וחצי, מאז שיצאת לאוויר העולם, זעיר ומכווץ, וכשאמא שלך אספה אותך בזרועותיה הבנתי שזו המשפחה שלי, קן תפילותיי הנידחות. והיום אתה ילד שכזה, עם רצונות ודעות, עם רוח קרב ושובבות ילדותית, עם המון שכל בריא והמון אהבה זכה. אתה כל מה שיכולתי לבקש ויותר. ואני אוהב אותך, ילד שלי, רק יותר עם כל יום שעובר.