11. איזה חיים



"המלצרית שאלה אם הכל בסדר


עשיתי עם הראש תנועה אמיתית


היא שאלה "how is your friend" וחשבתי


איך לא הייתי איתך כשהיית צריך…"


 


 


"Everything is OK?". קולה של המלצרית קטע את חוט המחשבות שלי. הרמתי את המבט שלי, שהיה שקוע בשולחן המלוכלך, והיא חייכה אליי חיוך גדול ומזוייף. "הכל בסדר" ניסיתי לומר, אבל כל מה שיצא לי היה תנועה כזו, אמיתית, של בלבול ואי-וודאות, עם הראש. "How is your friend", היא המשיכה ושאלה. ואני חשבתי לעצמי שאני לא ממש יודע איך אתה או איפה אתה, וגם אם ידעתי וודאי לא הייתי משתף את המלצרית הזו בכל זה.


 


"OK", עניתי בסתמיות, הוצאתי חבילה של שטרות והנחתי על השולחן, ואז קמתי ממקומי. היא חייכה בנימוס ואספה את הכסף, בעוד אני עשיתי את דרכי אל היציאה. תראה איזה חיים – לילה, מנהטן, כל המקומות תוססים וסוערים, ואני יבש וקמל ואבוד. מחכה לך ערב ערב באותו מקום שהיינו יושבים בו, מחליף משפטים סתמיים עם אותה מלצרית שאי אפשר לשכוח. תראה איזה חיים.


 


זה פשוט שבדיוק הייתי בתקופה טובה וזה לא קורה לי הרבה. אני חושב שמאז שאני זוכר את עצמי היו לי אולי שתיים-שלוש תקופות טובות. תקופות טובות באמת כאלה, שהכל הולך לך בדיוק בכיוונים הנכונים, ואין בעיות וכאבי ראש ועניינים שצריך לסדר ולפתור. בדיוק תקופה טובה כזו באה לי אז, כשהיית על הקרשים. זה לא תירוץ, אני יודע.


 


וזה בכלל לא היה צריך להיות ככה. ואני בכלל חשבתי שתבין. כי חברים טובים לא צריכים להתנצל אחד בפני השני או להסביר. חברים טובים, שגדלו זה עם זה, שישבו יום-יום אחד ליד השני בבית-הספר, שעברו את כל החרא של הצבא ביחד, שהיו יושבים שעות בבית הקפה הקטן ההוא על יד המשרד, עם המלצרית הזו ממש – חברים טובים כאלה לא צריכים את כל הבלאגן הזה של לדבר ולברר. מסתבר שטעיתי.


 


תמיד אהבתי לשמוע אותך מדבר. אבל אם לומר את האמת תמיד חשדתי שחלק מהדברים שאתה אומר קצת מוגזמים. היו לך תמיד רעיונות גרנדיוזיים, מהפכות ואידיאלים, הרים וגבעות לטפס עליהם, טחנות רוח עליהן היית מתנפץ עם שריון הפלדה שלך, רק כדי לגלות שדולצינאה מזמן כבר הלכה עם ילד אחר. אולי בגלל זה כשסיפרת על ההיא, שהיא בעצם האהבה הגדולה של חייך, שאתה לא מסוגל לסבול את העובדה שהיא נוסעת רחוק כל-כך, שלא תוותר עליה בחיים, קצת הייתי אדיש.


 


וראיתי אותך מאבד את עצמך, נכנע לגעגועים, נרמס על-ידי המרחק והזמן. כל שיחת טלפון הייתה כר של ייסורים, כל מכתב היה סכין שננעצת עמוק בתוך הלב. ולא הייתי איתך למרות שהייתי צריך, והנחתי לך להתבוסס בתוך הכאבים שלך לבד, וגם כשנסעתי איתך לכאן, לכאורה כדי לשבור קצת את השגרה, לא ראיתי דרכך את הסיבה האמיתית לנסיעה, לא ידעתי שבמקרה שלך אין צורך בכרטיס חזרה.


 


וישבנו שעות בבית הקפה הזה, ושמעתי אותך מספר איך אתה מתכנן לכבוש את ליבה מחדש. והדברים שאמרת חלפו על פניי מבלי להשאיר סימן, למרות שאתה שפכת את עצמך והתחננת לתמיכה, לחבר. אבל לי בדיוק הסתדר התפקיד ההוא, והבחורה החמודה שנדלקה על המבטא הישראלי שלי מצאה חן בעיניי, וחיי הלילה של התפוח הגדול נראו היו כאילו נתפרו בדיוק בשבילי, וסוף-סוף הרגשתי שמצאתי את עצמי. מצאתי את עצמי, ואיבדתי אותך. ונתתי לך ללכת לאיבוד בתוך עצמך.


 


בהתחלה זה היה הוויסקי שהטבעת בו את הצרות שלך, אחר-כך גילית שהרואין עושה את העבודה הרבה יותר טוב. אבל לא הסמים הרגו את שמחת החיים שלך, אלא המרחק הגדול שנפער בין החלומות שלך לבין העולם האמיתי. ואתה, עם רגל אחת בעולם הזה ורגל אחת בעולם אחר, לא הצלחת להחזיק מעמד, מיטלטל בין שמיים וארץ, בין יום ובין לילה, ממאן לוותר, ממאן להתפשר, ממאן לחזור בחזרה.


 


ואחרי שהכל נגמר, כשנגמרה התקופה הטובה שלי, כמו שתמיד תקופות טובות נגמרות להן, והרגשתי שאני חייב ללכת מכאן, לקפל את החיים לתוך מזוודה ולהסתלק בחזרה למקום שבו אני מבין את השפה ואת הפרצופים, כבר לא מצאתי אותך. במקומך מצאתי שם צל חיוור של החבר שהיה לי פעם, שנאבק בשארית כבודו וכוחו על החלום שהתפוגג, שלא הסכים ללכת לשום-מקום ולא התקדם לשום-דבר.


 


ואחרי שהכל נגמר, פשוט עזבתי אותך שם, בטוח שתחזור אחריי מהר מאוד. אבל אתה לא חזרת. עבר שבוע ועוד שבוע, חודש ועוד חודש, אני שם ואתה כאן, והקשר הדועך הפך לנעלם, והדיבור שהיה נדיר נאלם, ולפתע היינו שני זרים. היו מספרים לי שראו אותך כאן ודיברו איתך שם, היו אומרים לי שאתה למעלה או אתה למטה, היו מבקשים שאסע, היו ממליצים שלא, אבל אף-אחד לא הבין.


 


ויום אחד לא יכולתי יותר. אולי רגשות אשמה, אולי געגועים. לא הייתי צריך את המלצרית שתשאל אותי אם הכל בסדר. ידעתי ששום-דבר לא בסדר, ועליתי על הטיסה הראשונה שהיתה זמינה, כבר באותו הלילה. ולקחתי מיד מונית למלון שבו היינו ישנים, אבל לא התאכסנת שם. ובבוקר הלכתי לבית-הקפה שבו היינו יושבים, אבל לא היית שם. היא כן, לא יכולתי לשכוח אותה. עם החיוך הגדול והמזויף וה-"Everything is OK?" שלה. "או.קיי בתחת שלי", רציתי להגיד לה, "את לא רואה איך אני נראה?".


 


"הכל בסדר" ניסיתי לומר, אבל מה שיצא לי היה תנועה כזו, אמיתית, של בלבול ואי-וודאות, עם הראש כזה.  לרגע היה נדמה לי שהיא באמת מגלה התעניינות. "How is your friend", היא שאלה, ואני חשבתי לעצמי כמה זה משונה שאני לא יודע בכלל איך אתה או איפה אתה. כל מה שיכולתי היה לזרוק לה "או.קיי" סתמי, לקום, לשים את הכסף על השולחן וללכת.


 


תראה איזה חיים – לילה, מנהטן, כל המקומות תוססים וסוערים, ואני יבש וקמל ואבוד. מחכה לך בוקר בוקר, ערב ערב באותו מקום שהיינו יושבים בו, מחליף משפטים סתמיים עם המלצרית ההיא שאי אפשר לשכוח, מצטער על כל-כך הרבה דברים שאי אפשר כבר לבקש עליהם סליחה. תראה איזה חיים.


 





 


נכתב במסגרת פרוייקט "12 של "השרת העיוור", עפ"י "עמיר לב [לרכישה]


 


הטקסט המקורי כאן.


 


רצועות קודמות:  



1. שש שעות


2. חבק אותי


3. היא ואני


4. אהובתי


5. החורף


6. כבוי 


7. דבר אלי ישר


8. אריה ורותי 


9 מספרת לי הכל


10. רחוב נחמני

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “11. איזה חיים

  1. יוני הגיב:

    אני כל כך אוהב את האלבום הזה!!!
    והסיפורים שלך ממש ממש יפים!! תמשיך ככה! אחלה פרוייקט!
    ודרך אגב..מחר אני הולך להופעה שלו!! =)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s