ממשיך לנסוע בדרך לאילת, בחזרה וגם הלאה… (לא-ממש-ביקורת של אלבום ההופעה של אהוד בנאי)

 


כל הדרך לאילת ובחזרה אהוד בנאי ממשיך לנסוע ברדיו שלי. ברדיו אני כותב, ולא בדיסק, כי הוא בעצם נוסע על גבי נגן המפ3 שלי ומשם דרך ה-TuneCast החדש של אחי אל תדר 88.7 אפ.אמ (אל תחפשו ברדיו שלכם…) שברדיו שלי. נכון, לא הכי איכותי בעולם, ובכל זאת – זה מאפשר לי לשמוע שעות של אהוד בנאי ללא הצורך בצריבות מיותרות, מה גם שכל מטרתי בחיים היא להחליט מה דעתי על האהוד בנאי החדש הזה (שהרי אלבומים שאני אוהב אני רוכש כחוק), כמו גם להגיע לאילת באווירה טובה ועם חיוך על הפנים.


 


לפני שנתיים וקצת (שנים עשר באוגוסט אלפיים וארבע, אם לדייק) נכחתי בערב מופלא באמת בקיסריה בהופעה של אהוד בנאי. סיבוב ההופעות "הזמן נוסע" הביא לבמה את אהוד בשיא תפארתו (וגם תהילתו, יש לומר). "שלוש וחצי שעות, נטו, של יזע, רוק ודמעות (של אושר, בעיקר)", כתבתי על ההופעה הזו, "היתה הופעה גדולה, שהשאירה זכרון של שמחה, מבורך".


 


מובן שבסיומה של ההופעה נשארתי עם טעם ענק של עוד, ותוך חודש בערך "ארגנתי" לעצמי את ההקלטה של המופע, באדיבות גלי-צה"ל (נדמה לי…) ששידרו, מישהו אוהב-אנוש שהקליט דיגיטלית ועוד מישהו אוהב-אנוש-אפילו-עוד-יותר ששיתף (וזה המקום, אגב, להודות לשניהם… תודה, חבר'ה!). נכון, האיכות לא היתה מושלמת, והשדר דיבר (כרגיל) יותר מדי, ובכל-זאת חודש אחרי, כשהטעם של ההופעה עדיין על השפתיים, שני הדיסקים שסידרתי לעצמי (השמטתי קטע או שניים, "נהג מונית" החביב ביניהם) היו מזכרת נפלאה מאותה הופעה נהדרת.


 


 


 


ועכשיו, שנתיים אחרי, אהוד בנאי מציע לי (ולכם) אלבום משולש (!), המכיל 39 (!) קטעים, ובו תיעוד של סיבוב ההופעות הזה בדיוק. לא הופעה אחת, אלא מעין "מיטב" שכזה, ובכל-זאת הביצועים לא שונים במאומה מאותה הופעה שבה נכחתי. מה שונה, אם כך, האלבום ה"רשמי" מאותו בוטלג שבבעלותי וממנו אני נהנה כבר שנתיים?!   האיכות טובה יותר, השדר נעלם ו…זהו, פחות או יותר. אה, כן – והטעם די נגוז מהשפתיים. כלומר, זו עדיין תצוגה מרשימה של כל מה שיפה ומעניין ומרתק במוסיקה של אהוד בנאי, אבל עם הזמן פג גם חלק מהקסם, צריך להודות.


 


בחוברת האלבום יש מעט פרטים, אלבום התמונות טיפה משעמם, את המילים של בנאי אפשר למצוא (ויותר מהן) באתר שלו. אין מילים, וזה קצת חבל. זה גורם לי לחשוב למי בעצם מיועד האלבום הזה?!  מצד אחד, יש את מכורי אהוד המאותגרים טכנולוגית, כלומר כאלה שלא שמו את ידם על הבוטלג או שרוצים את האלבום ה"רשמי". אלה כבר יודעים את כל המילים ממילא. ובכן, הגם שאהוד בנאי הוא אחד האמנים האהובים עליי ביותר, אינני מכור עד כדי כך שארכוש את האלבום הזה. לצערי, האלבום הזה יהיה האלבום הראשון של אהוד שלא אחזיק בבית, ויש לי הרגשה שיש עוד רבים כמוני.


 


מצד שני, וזאת יש לומר בכנות, כנראה שהאלבום הזה פונה לקהל חדש, שלא מכיר את אהוד בנאי, שלא היה בהופעה חיה שלו (יש דבר כזה?), שמחפש אולי איזה אוסף להיטים (שהרי "טיפ טיפה" לא היה ממש אוסף שכזה). לאלה כנראה שהאלבום המשולש הזה הוא צעד ראשון מבורך ומתבקש בעולם המופלא של אהוד בנאי. עם זאת, קשה לי להאמין שאלה יעריכו את העיבודים המורכבים, את המשחקים הקטנים, את ההומאז'ים ואת הסיפורים, שאהוד מרעיף באהבה גדולה על הקהל שלו, שרובו ככולו משתייך לקבוצה הראשונה עליה סיפרתי לעיל.


 


לא סתם אהוד בנאי יוצא להופעות. האנרגיות בהופעה שלו לעולם לא תעבור בשום פילטר דיגיטלי, איכותי ככל שיהיה. החווייה ממנה יוצאים משלושת הדיסקים העמוסים לעייפה חלולה-משהו, חלולה עוד יותר אם אינך מעריץ שרוף של אהוד בנאי, אם לא היית בהופעה מהופעות הסיבוב המדובר. רגעים מדהימים כמו הביצוע ל"האגס 1" (עשר דקות של גן-עדן), למשל, לא יאמרו כלום למי שפוגש את השיר בפעם הראשונה, ולכן נדמה שאם אפשר לומר משהו על האלבום הזה זה שהוא פשוט מפוספס.


 


לטעמי, עדיף היה בהרבה לו אהוד בנאי היה מקבץ לאלבום קטעים מהופעות חיות שונות מכל תולדותיו כפרפורמר, בדומה לאלבום "בהופעה" של החבר ברי. כמי שהיה נוכח בהמון הופעות לאורך השנים, החל מהופעות אינטימיות ב"לוגוס" וכלה בנצחון הגדול בקיסריה, אני יכול לספר שהופעות של אהוד תמיד נשמעות שונות זו מזו, שלכל שיר ושיר יש ביצועים כאלה ואחרים, שמחים ועצובים, אנרגטים ומהורהרים, והרבה קטעים שכאלה הם פשוט קלאסיקות שמשוועות לדפוס (תיקיית ה"אהוד בנאי" שלי עמוסה לעייפה בהופעות חיות שכאלה באיכות בינונית, לצערי).


 


אבל מי אני שאתערב במערכת השיקולים של אהוד בנאי. קטונתי, באמת. יש משהו יפה, טהור כמעט, ברצון של אמן להעניק לקהל שלו תיעוד (כמעט) בזמן אמת של המפגש הנפלא בין קהל לאמן, בין שירים לגרסאות חיות, בין מוסיקה לאוויר העולם. אם זו היתה הכוונה, זה כלל לא מעניין מי ירכוש את האלבום. הוא עומד בפני עצמו.


 


 


כל הדרך לאילת ובחזרה אהוד בנאי המשיך לנסוע ברדיו שלי. וכשהגעתי הביתה הדבר היחיד שנותר בי זה טעם של עוד. לא לאלבום הזה, אלא לעוד הופעה של אהוד בנאי. ופייר, לא כזו בומבסטית, אלא דווקא איזה ערב קטן באיזה פאב חשוך, אהוד והגיטרה ואולי איזה ניצן חן-רזאל או יעקב לב-שמח, ככה בשביל האווירה. בקיצור, את הכסף שלי אני שומר לכרטיסים להופעה של אהוד בנאי, ואני ממליץ בחום לכולם – אלה שרכשו את האלבום המשולש, אלה שמתכוונים לרכוש אותו ואלה שלא משתייכים לשתי הקבוצות הראשונות – ללכת בעקבותיי. אהוד סיפר פעם שהוא מקליט אלבומים כדי לצאת להופעות, ואחרי שמאזינים לאלבום, ובטח אחרי שנוכחים באחת ההופעות האלה, לא נשאר אלא להאמין לו.


מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s