יום אחד אני מחייך
ויום אחד אני בוכה
ימים ולילות אני תוהה…
(One Day I Smile / ז'אן קונפליקט)
היום הוא היום האחד הזה שבו אני בוכה, שבו כולם בוכים.
ז'אן ז'אק לא היה וירטואוז, כתבה יעל כל-כך נכון, ובכל-זאת אפשר לשמוע אותו בכל שיר ושיר. כשהייתי בהופעה של אהוד בנאי בסיבוב האחרון זה בלט במיוחד – היה משהו חיוור בתופים שמאחוריו בשירים מימי הפליטים. והוא היה שם, בכל שיר ושיר מאותה תקופה נפלאה של שנות השמונים במוזיקה הישראלית העצמאית – מהקליק, דרך ז'אן קונפליקט, אור כשדים, הפליטים ועד סחרופורטיס.
אני גיליתי את ז'אן ז'אק ב"הפליטים". העבודה שלו ב"עיר מקלט" ו"עגל הזהב" מדהימה. במקביל התאהבתי גם ב"מאמי", גם שם התופים של ז'אן ז'אק הרעידו אצלי מיתרים סמויים. כמה שנים אחר-כך הוא ניגן באיחוד של "הקליק", האלבום של רונן בן-טל ו"אור כשדים" (שעד היום מעורר אצלי חיוך מטופש ונוסטלגי), "קרוב" של אהוד בנאי, "1900?" של פורטיסחרוף. אני לא הבנתי הרבה (ולא מבין גם היום) במתופפים, אבל אם הייתם מבקשים ממני שם של מתופף, ז'אן ז'אק גולדברג היה השם הראשון שהייתי זורק לכם.
והיום הוא היום האחד הזה שבו אני בוכה, שבו כולם בוכים.
ועוד נשמה טובה מצטרפת ללהקה הגדולה שבשמיים, ומשאיר אותנו לתהות ימים ולילות…
ז'אן ז'אק גולדברג, 1955-2006
שגיא נאור 