כדורסל מנצחים עם הלב ולא עם הגוף, שמעון

בועז כתב בבלוג שלו ממש לפני ארבעה ימים שכבר חמש שנים הוא לא רואה משחקים של מכבי ת"א בכדורסל, אדיש לקבוצת נעוריו. "היא לא עושה לי כלום", הוא התוודה, "אין בה שום דבר ישראלי… אני לא מוצא בהם כבר שום דבר שאני יכול להתחבר אליו. כלום". ואני, דווקא אתמול, החלטתי לצפות במשחק הכדורסל של מכבי, אחרי כמה שנים טובות שאני לא צופה בשום משחק, בארץ, בספרד או באירופה (ואפילו מנצל כהלכה את ימי חמישי בערב לטובת עשיית ספורט ולא צפייה בספורט, מה שמבטיח מגרשים פנויים ושקט תעשייתי).


התחלתי לשחק כדורסל בגיל שש. אני מתאר לעצמי (לא זוכר ממש) שהתחלתי לאהוב כדורסל בערך באותו גיל. בתחילת שנות השמונים מכבי תל-אביב בכדורסל היתה "הקבוצה של המדינה", קונצנזוס, גאווה לאומית, סמל, הוכחה שאנחנו מסוגלים להתחרות עם ה"גויים" גם במישור הפיזי, לבוא כאנדרדוג ולצאת גדולים. 


בגיל חמש-עשרה אפילו נבחנתי למכבי. הגעתי מרעננה, עברתי את המבחנים, עשו לי צרות לקבל את כרטיס השחקן (כן, כבר בגיל חמש-עשרה יש עסקנים שממש, אבל ממש משעמם להם בחיים, ואין להם משהו טוב יותר מאשר למרר את חייו של ילד שכל רצונו הוא לשחק כדורסל…) ובסופו של דבר העניין הזה הוביל לפרישתי (בשיא!) מהכדורסל המקצועני.


לא הרבה אחר-כך התחילו הבקיעים בחומה הבצורה הקרויה "מכבי שלנו, מכבי תל-אביב". לא היה משהו ספציפי, אבל קשה היה לפספס את רוח הדברים: את שמעון מזרחי המושך בחוטים, את גניבת השחקנים וריקון הקבוצות האחרות מתוכן וסיכוי ריאלי, את מצעד שכירי החרב (משובחים אחד-אחד, אבל בלי שום לויאליות או כבוד לסמל), את איבוד הרוח והחן בשם הקפיטליזם ותאבת הבצע והתארים.


כשאני מנסה להסביר את זה לאוהדים "שרופים" אני מגלה שקשה לי. כנראה רק מי שפעם שיחק באופן פעיל כדורסל, ומבין מה מכבי ת"א עשתה לליגה הישראלית, לכדורסל הישראלי, לכדורסלן הישראלי, יכול להבין כמה כעס ובוז קיימים כלפי מכבי בשכבות הולכות וגדלות של האוכלוסיה. לטעמי, מי שאוהב ספורט, את רוח הספורט, את היופי שבספורט, לא יכול לאהוד את מכבי. זה לא היה קורה, למשל, בליגה הטובה בעולם, שם האימפריות עולות ונופלות, שם התחרות מקסימלית והרוח אופטימלית.


והשנה הכל התפוצץ כמו בומרנג – הזרים המצויינים עזבו לטובת הזדמנויות טובות יותר ושכר גדול יותר, הזרים החדשים עליהם בנו מגדלים התגלו ככשלון, הישראלים המצויינים שמכבי גנבה ו/או גידלה (אליהו, בורשטיין, הלפרין, ששון) התבקשו פתאום לגלות מנהיגות ולהוביל את הקבוצה אחרי שנים שהדרישה היחידה מהם היתה להצטלם לפוסטר והפלא ופלא יש גבול ליכולתם – ואת החריקות של המכונה התל-אביבית אפשר לשמוע גם אם לא צופים אפילו במשחק אחד.


אז את העונה האירופית מכבי מצליחה איכשהוא לגרד, מכוח האינרציה ובזכות האוהדים השרופים שממלאים את יד נוקיהו, אבל דווקא בליגה, ובמיוחד בגביע, יש תחושה השנה שאפשר לעשות את זה, אפשר לתת בראש לענק הצהוב. ואכן, אתמול, הגיעה בני השרון, קבוצה קטנה וסימפטית, ונתנה בראש למכבי, כולל הפרש של 20 נקודות בשלבים שונים של המשחק. היה מביך לראות שמות כמו ניקולה וויצ'יץ', דרק שארפ ויותם הלפרין בהלם אל מול שחקנים כמו משה מזרחי, ארז כץ ולי ניילון.


 


                  ספאחיה who?!  ספאחיה אוי!!!  (צילום: אלי אלגרט ל-YNET)


 


ועל מי יש למכבי לסמוך בימים אלה ברגעי שפל?   איזה מנהיג יכול ספאחיה לשלוף מהכובע שייקח את מכבי על ידיו?!    רק איזה שכיר חרב חדש, ירטין, שאמנם קלע שמונה נקודות רצופות וצימק קצת את התוצאה, אבל רחוק מלהחדיר רוח קרב בחברים החדשים. בני השרון לא מצמצה, לחצה על דוושת הגז ופשוט פירקה את מכבי.


 


שתים-עשרה שנה לא פספסה מכבי תל-אביב גמר גביע. שתי-עשרה שנה של הגמוניה משעממת של דאבל ועוד דאבל ועוד דאבל. שתים-עשרה שנה שגרמו לרבים וטובים לסגור את הטלוויזיה במשחקים של מכבי בליגה הישראלית, ואפילו להשאיר אותה סגורה בימי חמישי בערב, הפריים-טיים של מכבי באירופה. אני לא בקיא בהלכי הרייטינג של ערוץ 1, אבל יש לי הרושם שכבר אין עוצר ברחובות כשמכבי משחקים ביום חמישי. וזה לא קשור לאלי סהר.


 


ההפסד הזה וודאי יאפשר לקומץ הקטן (אך האיכותי) של לא-אוהדי מכבי לזקוף את ראשם לכמה דקות של אוויר ולשמוח. אני, שנמנה על קומץ קטן עוד יותר (לא בטוח לגבי איכותו) של אדישי מכבי, סתם סגרתי את הטלוויזיה בסיום המשחק והמשכתי הלאה. כמו בועז, מכבי לא עושה לי כלום בימים כתיקונם, שמות כמו ספאחיה, ביינום וארנולד עוברים לידי ולא נדבקים. מה הפלא שאפילו את המותג "עלית" החליטו בשטראוס-עלית להוציא לגמלאות?!


 


ובכל-זאת המבט של שמעון מזרחי אתמול, בסיום המשחק, רוגז, מדוכא ועצוב העלה איזה חיוך על שפתיי, נקודה של אור. כי שמעון מזרחי איש חכם, והוא יודע שאין לו את מי להאשים אלא את עצמו, ואת המערכת הזו המכונה "מכבי ת"א", שאיבדה את נשמתה ומכרה את אופיה תמורת אוסף צלחות וגביעים. אחד המאמנים הראשונים שלי אמר לי פעם ש"כדורסל מנצחים עם הלב, לא עם הגוף". לאור מה שראיתי אתמול מכבי לא צריכה גופות חדשות, היא צריכה ניתוח לב פתוח. ואיזה מסכנים האוהדים…

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “כדורסל מנצחים עם הלב ולא עם הגוף, שמעון

  1. סוג של שימוש ציני להגיד "איזה מסכנים האוהדים", זה משפט שנכתב על הפועל ומסמל בתוכו את האופי השונה בתכלית של שתי הקבוצות.
     
    (סליחה, קשה לי עם יחוס משפטים אדומים לצהובים)

  2. 1. למה "אין בה שום דבר ישראלי"? יהירות, עדריות, אמונת־שווא בעוצמה על סמך העבר – מה לא ישראלי בזה?(חוץ מזה, יש בה גם חצי נבחרת.)2. "משובחים אחד אחד"? לא לפני בלאט. או ששכחת כבר את רדולוביץ’ ובנואה? ;-)3. אני לא מבין את ההערה על "הליגה הטובה בעולם" – אמנם היא משופעת קבוצות טובות, אבל עדיין צסק"א מאבדת אליפויות בתדירות די נמוכה. (בפעם האחרונה לפני – חמש שנים, נדמה לי.)בעצם אולי התכוונת לליגה הספרדית. במקרה כזה אני חוזר בי.4. ברצינות, הוצא את בורשטיין מהמשוואה. הרגע חזר מפציעה בת חצי שנה – ואני באמת ובתמים סבור שהוא מהשחקנים הטובים באירופה בעמדה שלו.5. את העונה האירופית מצליחה מכבי לגרד בעיקר בזכות ההגרלה המגוחכת שלה – גם ירושלים ובני השרון היו עולות לטופ-16 מהבית הזה.6. "שם כמו יותם הלפרין"? נו שוין.ניילון, אגב, היה שחקן של 15 נקודות בנב"א לפני שנתיים.7. דאבל ועוד דאבל וכו’ – תשע שנים, לא תריסר. אם היה כאן מי מאוהבי עדי גורדון הוא לא היה עובר על זה בשתיק

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s